אוטובוס לילה מיאנגון לאינלה – לייק*

18 שעות באוטובוס, רובן בחשכה: הדרך עמוסה באופנים עגלות ואנשים, והצופר עובד בלי הרף…
בהכרה מלאה בחרתי – לא לטוס אלא לנסוע, באוטובוס מקומי, 18 שעות מיאנגון ל – Inle Lake. שעות להיות הלבנה היחידה באוטובוס, כשאף אחד אינו דובר שפה אחרת מלבד המקומית. חשבתי שאם התושבים המקומיים עושים את זה – גם אני רוצה. לנסוע אתם בתחבורה המקומית, על מנת להרגיש את החיים.
בעיקר הרגשתי את השקט של המיאנמרים – הוא מהדהד לי באזניים: באוטובוס משפחות עם ילדים – ואין ציוץ או בכי, ילדים שקטים, לא בוכים. מוזר.
לידי אבא ובן צעיר, 18 שעות לא שמעתי את קולם.
אוטובוס לעניים עם סרט לעשירים: אוטובוס של עניים נוסע בדרכי עפר רחוק מכל מקום, שדות של אורז ובקתות דלות ככל שדל יכול להיות – ובתוכו קהל מיאנמרי בוהה בסרט אמריקאי – הריסון פורד באנגלית וכתוביות אנגלית.
אני תוהה – מה הטעם? היושבים באוטובוס מרותקים למסך – איש כאן לא דובר אנגלית, מלבד נזיר עגול פנים שיודע להגיד עשרים מלים ולחייך.

גם הנזיר צופה במציאות אמריקאית אלימה, בארץ בה ויפאסאנה נמכרת לצעירי המערב: "כאן ויפאסאנה עם שם ומוניטין טובים" – כך אמר לי יובל, צעיר ממושב בן עמי, אתו אכלנו ארוחת בוקר ביאנגון. וגם צעיר צ'כי חייכן שירד לדרום מיאנמר למדיטציה בת ששה חדשים.

והמיאנמרים, כך נדמה, נוטים יותר להאריסון פורד ואקדחי שיקגו. מיד בסופו של הסרט – כאילו לא עכשיו שתיים אחרי חצות וכלם ישנים – הנהג מספק בידור: סרט תאילנדי על אהבה וכאב לב בסגנון הוליווד.
18 שעות באוטובוס, רובן בחשכה. הדרך עמוסה באופנים עגלות ואנשים, והצופר עובד בלי הרף…

*בהברקה של רגע קניתי שני כרטיסים -מושב שלם מרווח לעצמי. אינני צנומה, ושוקלת כמו אחד וחצי תושב מקומי……

ינואר 11, 2015|