ניו זילנד ארץ רחוקה מן המציאות שלי: מקום מפלט לזמן מה מן המציאות הצפופה שלי. ***
ההבטחות כולן כאן מתגשמות במציאות: ירוק. כחול. נקי. יפה. שליו. רגוע, בעיקר רגוע.

זה כמו לחזור הביתה – אבל הבית כאן יותר טוב משלנו:
מתחיל במעבר החציה: אני מתקרבת אל מעבר החציה – והתנועה עוצרת.
איני קולטת – מה קורה כאן?
הם מחכים. בסבלנות. איש לא צופר. ובוודאי שלא ממשיך לנסוע עד שלא הגעתי אל הצד מנגד בבטחה.
השירותים הציבוריים – תמיד ישנם. אותי עדיין זה מפתיע. תמיד תמיד נקי, עם כל מה שצריך, ללא ריחות. נקי ומאוורר ומטופל.
בסיסי מאד – ולי זה לא מובן מאליו.

בשיחה – האנשים סבלניים. שיחה שמתנהלת בצורה אחרת, משהו שקט ולא כל כך מצוי אצלנו. היכולת להקשיב, וגם לשתוק קצת, לעכל את מה שנאמר. אחר כך להגיב – תגובה שמתייחסת למה שנאמר. לא למה שלי יש להגיד.

אני לומדת. אני סופגת. אני רוצה להיות כזו יותר, פחות ישראלית.

כאן אנשים לא מרגישים שהם מרכז הענינים. אני – כן.
זה לא רק בגללי: בכל מקום יודעים על ישראל, מתעניינים. אנחנו כל הזמן, או רוב הזמן בחדשות.
קל מאד לגלוש להסברים, לשכוח להקשיב.
קל להיסחף למסכת הרצאות על ישראל, על "המצב" והחמאס והג'יהאד ויאסר עראפאת , זכות השיבה וגדר ההפרדה.
במקום לחשוב ניו זילנד – אני שוב במציאות שלנו – וזה בדיוק מה שרציתי להשאיר רחוק, בצד ההוא של הכדור.

* קיוי – הציפור הלאומית, הפרי הלאומי, והכינוי של הניו זילנדים לעצמם.

ספסל להרגע בנוף פתוח: הר ויקטוריה, וולינגטון.
ספסל להרגע בנוף פתוח: הר ויקטוריה, וולינגטון.

פשוט לשבת ולנשום בשקט.
פשוט לשבת ולנשום בשקט.

 

מדי פעם אני מסתכלת למטה על האדמה, וחושבת לעצמי: הבית הוא למטה, בדיוק למטה, רחוק, וכל כך לא דומה.
האנדרטה, וולינגטון, הר ויקטוריה
על הטיילת בנמל. וולינטון

***

צפיפות האוכלוסין בישראל – נפש לקמר – 387.55  בניו זילנד – 16.51.

וזה אומר כמעט הכל.

ינואר 11, 2015|