תבואי לשוחח על נתינה?  כך שאל א., קצין חינוך צעיר מכלא איילון ברמלה. באתי. כמובן.

הבאתי צילומים מאיסנטבול:  סיפרתי איך מסע אישי לעיר הנפלאה הזו הפך, בעזרת המצלמה – למערכת של לתת – ולקבל.  סיפרתי על נתיב ההיכרות עם אנשים זרים אשר פגשתי שם.  על הדרך האישית שלי לחוות את העיר –  באמצעות האנשים שבה. לתת, ולקבל.

איתם – צללתי אל חלום המסעות, עסקתי  בצבעים ובמראות, מסע, תרבות, ואנשים -כל מה שאהוב עלי כל כך.  והם – הם כולם – שביצעו פשעים כבדים, קשים מנשוא, ונכלאו למאסר עולם – .הם נתנו לי אזן קשבת, הקשיבו לסיפור שלי, נתנו לי הרגשה שיש תועלת במסע שלי. בצילומים שלי. בשנים האחרונות הפכו  האסירים וקציני החינוך לחלק מחיי.
אני יושבת עם הדיירים (זה שמם בחלק בתי הכלא).
30 גברים בבועה מנותקת – ואני.
יהודים וערבים, חילוניים וחרדים, בני העדות כולן מכל הגילאים.  לובשים כתום , קשובים, ועיניהם בוערות. שואלים הרבה.  נוגעת לליבי מאד  הסקרנות שלהם. שונה מן הקהל השבע שבמחוזותינו. .

בעזרת הצילומים – אנו נוגעים בעולם שמחוץ לחומות.  ארצות, נופים וטבע – והרבה צילום תרבות.  נחמה קטנה בין הכתלים הגבוהים. פיצוי על תהומות וחסכים  בחייהם.

בחרתי דווקא איסטנבול – בתוך הפחד. השנאה.
לאיסטנבול נסעתי לבדי: נתתי – וקיבלתי בתמורה מגע אל החיים, שמחה וידידות לזמן קצר  בעיר הזו שהיא  זרה ונהדרת. הבאתי לכתה בבית הכלא את המפגשים שלי עם התורכים:

את הנערה אשר לומדת תיירות באוניברסיטה. סיפרה לי על לימודיה – וחקרה אותי על השנים אשר ביליתי בדרכים – עם תיירים.

את  המפגש עם מוכר השווארמה שביקש שאצלם אותו, והתגאה בצילומים בפני כל השכנים שלו בדוכנים הסמוכים – כמה מרשים ויפה הוא בצילום…

את המפגש עם מוכר התבלינים, שביקש ממני לצלם את  החנות שלו….הוא  – סוחר עם סין במקבילה הסינית של הווטסאפ. "תצלמי לי, בבקשה, הצילומים שלך כל כך יפים….. " וכך בילינו  שעתיים, משוחחים, מצלמים. וצוחקים. וטועמים.

את המפגש עם האיש עטור המדליות שסיפר לי בפרטי פרטים על סבא, שלחם בגליפולי נגד צבא ניו זילנד ואוסטרליה.
הקשבתי לו שעה ארוכה. הוא לא רצה יותר, רק אוזן קשבת.

את המפגש עם האיש אשר ביקשתי לצלם אותו – בזכות מבע פניו העז. צילמתי – ואחר כך שוחחנו ארוכות על רעייתו האהובה, החולה בסרטן. בסרט הקשה הזה גם אני הייתי. תרמתי לשיחה מניסיוני העצוב, כך הבנו זה את זו לעומק. בלי הרבה מלים והסברים.

וגם – סיפרתי על האישה האירנית שטיילה אתי ב HAGIA SOFIA = כנסיית החכמה הקדושה. חברנו יחד במקרה ליום טיול, ונתנו וקיבלנו זו מזו תקווה לסוף המלחמות.

וכך – בתוך בועת בטון, חומות ושערי ברזל – ישבנו לנו רחוקים, מנותקים מן העולם, נותנים ומקבלים.
האסירים  כולם ביצעו פשעים כבדים, קשים מנשוא, ונכלאו למאסר עולם – .הקשיבו לסיפור שלי, נתנו לי הרגשה שיש תועלת במסע שלי. בצילומים שלי.


הבאתי אל הכלא אימרה : אני מאמינה בה – בכל ליבי. מנסיוני האישי.

ברגע מסוים שאלתי, כשששוחנו על קשיים וחלומות – מה יותר קשה: להיות חולה סרטן אנוש -או כלוא בכלא איילון.
כולם ענו מיד במקהלה – להיות כלוא בכלא איילון.
מקום קשה הכלא – אני יודעת האסירים – באים לשם ממקום של כאב, וגם בחירות שגויות.
כולם חיים בלב הקושי – וכאן בכלא עם הצוות המחנך – יש להם סיכוי להזדמנות חדשה.

ניתנת הזדמנות –  לגרעין האנושי הטוב שיש בכל אחד מהם. תחושה של ערך – כי למדנו כולנו משהו חדש שלא ידענו קודם. הם – וגם אני.

 


מוקדש בידידות רבה לדיירם לקצינות ולמורות בכלא איילון – רמלה.

.

 

אפריל 12, 2019|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *