לאדאק, אדמה מים ושמים
לאדאק, אדמה מים ושמים

נגעתי בחיים בהודו, בלאדאק, הכי גבוה. הכי מנותק.   דורון בן חיים, "לגעת בהודו" השכיל להביא אותי אל תוך הבית, אל המשפחות, אל החיים האחרים.  עמוק אל תוך הנוף. לגעת ולחוות ובעיקר – להרגיש. 

אם אחת המשפחות אותן ביקרנו. היא משתתפת בשיחה ויש לה דעה בכל ענין, והיא משתתפת בערנות בשיחה.
אם אחת המשפחות אותן ביקרנו. היא משתתפת בשיחה ויש לה דעה בכל ענין, והיא משתתפת בערנות בשיחה.
0_nature__4_resize
סלע עז מבע נקי מכל מגע חיים, צומח, חי אדם. מאומה.

במדינת לאדאק, צפונה של הודו, על גבול טיבט ופקיסטן, חיים התושבים בגובה רב: 4000 מ' מעל פני הים – ויותר. גבוה מאד. שמונה חדשים בשנה סגורים מעברי ההרים. שלג כבד מכסה את הכל.

roads_passes_04_resize
קארדונג – לה : מעבר ההרים הגבוה בעולם לכלי רכב. כ- 5400 מ

מן הסתיו – לאדאק מנותקת משאר העולם. כמעט לגמרי. מיד עם הפשרת השלג מתחברת לאדאק מחדש בשרשרת משאיות אופנועים ומכוניות תיירים אל העולם שלנו: דלק, פפסי קולה וכאלה. ותיירים, וטיילים כמוני.

roads_passes_10_resize
משאיות בין קאשמיר ללאדאק

המרחקים בלאדאק גדולים, מעברי ההרים גבוהים מאד, והדרכים משובשות. איתני הטבע צוחקים למאמץ של המדינה ההודית לקיים דרכים בין המצוקים האדירים, מפולת הסלעים והמים, מי הפשרת השלגים.

roads_passes_06_resize

האנשים חיים בעמקים, בהם צומחים עצי הצפצפה המשמשים אותם לבנית בתים, ולבישול על עץ.

החיים בעמקים שבמדבר.
החיים בעמקים שבמדבר.

ביקרתי בבתים של תושבי לאדאק. אכלתי אתם ארוחות מבושלות על כירה של עצים וגחלים.

village__09_resize

האכל היה טעים. מאד. מזון אמיתי, עשוי מחמרים פשוטים: מירקות למיניהם, בעושר רב, וקמח, וגם ארז.  תבלינים – וזה הכל. כלום לא משומר. הכל מוכן טרי, לכבוד הארוחה.

מומו. הכי טעים. כמו קרעפלעך.  מעדן טיבטי. ממולא בכל מיני דברים טובים
מומו. הכי טעים. כמו קרעפלעך. מעדן טיבטי. ממולא בכל מיני דברים טובים

food_2_1_resize

את הצ'פאטי אופים לפני הארוחה, בטנדורי

food_7_resizeשוחחנו על מקורות המחיה, על החינוך והרפואה העממית, על משפחה, מחויבות ומנהגים – וגם סיפרתי קצת ממני, על חיי שלי.הלדאקים קרובים בכמה מובנים לתושבי טיבט
מטבע הדברים אני זרה, מושכת תשומת לב. המצלמה מסקרנת, כולם שמחים להצטלם, לראות את התמונות, תמיד לצחוק. אני – תמיד מדפיסה, ושולחת את צילומים. תודה קטנה למארחים שלי אי שם גבוה בהרים.

היא נשאה סל גדול מאד, כבד מאד,  על כתפיה, סל של כרוביות, והביאה למקדש הבודהיסטי שליד הבית שלה
היא נשאה סל גדול מאד, כבד מאד, על כתפיה, סל של כרוביות, והביאה למקדש הבודהיסטי שליד הבית שלה

את מה שנחוץ באמת מגדלים הלאדאקים בעצמם בחדשי הקיץ: פירות וירקות. שעועית חיטה כרובית וכרוב ועוד. בערוגות קטנות ליד הבית או בחלקה המשפחתית.
בקיץ קוצרים שם עשב בכמות גדולה. מזון לבעלי החיים לתקופת החורף. אין להם מה לאכול בחורף המושלג, רק מה שמכינים מראש, כך האשה הזו שנושאת על גבה עשב לייבוש, מזון לעזים בחורף.2_village__17

רועה בדרך בהרים, לאדאק
רועה בדרך בהרים, לאדאק

הכבשים נותנות חלב ממנו מפיקים גבינה ועוד, והעזים – צמר רך מאד: שם בהרים חיה עז מיוחדת מאד ופרוות הצוואר שלה מפיקה צמר עדין ומשובח במיוחד. עז הפשמינה.

רועי כבשים בדרך - הולכים ימים רבים על מעבר למעברים למצוא עמקים עם עשב רענן
רועי כבשים בדרך – הולכים ימים רבים על מעבר למעברים למצוא עמקים עם עשב רענן

ביקרתי גם במנזרים. של הגברים, וגם של הנשים. אויר הרים ורוח, צלצול פעמוני תפילה, טקסים וקטורת, נזירים ונזירות וילדים וילדות. שם בהימאלאיה, כמו טיבט, בודהיזם קובע את דרך המחשבה.

ילדים הם ילדים, תמיד. הם אוהבים להצטלם.
ילדים הם ילדים, תמיד. הם אוהבים להצטלם.

ביקרתי במנזר גברים, וגם למטה, במנזר נשים.ביקרתי במנזר גברים, וגם למטה, במנזר נשים.בדרך - נשאתי את התפילה הפרטית שלי, והעפתי אותה על השמיים בעזרת תופי התפילה

בדרך – נשאתי את התפילה הפרטית שלי, והעפתי אותה על השמיים בעזרת תופי התפילה

במנזר הנשים מזגו לנו החניכות תה צמחים טעים

במנזר הנשים מזגו החניכות תה צמחים טעים

וגם הרשו לי להציף לחדר הפרטי של ילדה נזירה.BUDHISM_09_resize

הנזירים קוראים אל התפילה

הנזירים קוראים אל התפילה.

BUDHISM_06_resize
בעמקים – עצי משמש נותנים פירות קטנים ומתוקים מאד.
ליד מנזר אחד פגשתי חבורת סטודנטים מבשלים ריבה. תרומה ללימודים, לשכר לימוד והוצאות. את הגלעינים הם מעבירים למנזר הסמוך שם יפיקו מהם שמן.

MISMESH_2_resize

MISMESH_1_resize


את הבית מחממים שם למעלה בגללים של הפרות, גללים מעורבים בקש, כבושים לחומר בערה יבש וטוב. ניסיתי לחשב – כמה חשמל מים ודלק אני לבדי צורכת בחיי בירושלים – במשך חודש. נבהלתי מן התוצאות. מה שהמכונית שלי וההסקה של דירתי בירושלים צורכות, בשנה  דלק והוצאות, מספיק לדעתי לכפר לדאקי לשנים רבות. שם – חשבתי לא מעט, ובעיקר, על החיים שלנו בתרבות המערבית.  על רמת החיים שלנו, מורכבותם, מערכות היחסים אצלנו ואצלם, מקומם של המבוגרים בבית, הרווחים של הקדמה – הנוחות, הבזבוז, המחיר.


ירדתי משם לפני ימים אחדים.אני, לאדאק, וכל מילה מיותרת.....

אני, לאדאק, וכל מילה מיותרת…..

בדאראמסאלה, מעוז התרמילאים הישראליים כתובות עברית מכל כיוון. "ספרים" – משכה אותי הכתובת בעברית , ועל המדפים לכד את עיני ספר אחד, כאילו חיכה לי. "סיפורה של הבדידות" על ידי פרופ. אדיר כהן, מומחה לטיפול באמנויות באוניברסיטת חיפה. ספר מאלף, גדוש בידע ובסיפורי חיים של מה שמעכיר את החיים של רבים וטובים בתרבות שלנו: הניכור, הלבד שנכפה על אנשים במערב בתוקף נסיבות חיים, התפרקות מוסד המשפחה המורחבת, ועקבות של טראומה – מתח, לחץ והורים שמרעילים את ילדיהם נפשית, זוגות שאין להם דבר שמחבר אותם. תחושה שאין אדם, חבר, נשמה לחבור אליה, מישהו שאכפת לו באמת ממני. הקונטרס הדק ביותר בספר שבה את לבי: אנשים שהלבד והקושי הפכו להם מנוף: לצמיחה, להתפתחות אישית לחיים מלאי טעם ותכן וכן, גם אהבה. חשבתי על אנשי ההר, אשר חיים במשפחות, מחוברים לטבע, לעונות השנה, לבעלי החיים, לארוחות בבית. כל יום ארוחה של כל המשפחה בבית. כמה שונה מן החיים שלי.

לא, אני לא רוצה לחיות כך, קשורה למטבח, להכנת ארוחה כל יום. ודאי שאיני רוצה לחיות ללא ביטוח רפואי, בארץ שבה לרוב התושבים הפתרון לכאבי שיניים הוא עקירה.
אני איני מוצאת בהודו, בבודהיזם פתרון לקשיים של האדם. אני גם לא פוסלת כלל וכלל את החיים שלנו. לדעתי, לעניות דעתי, הטוב והרע הם בכל מקום. גם בהודו. גם בלאדאק. ואנשים בכל מקום עושים את העולם לטוב או רע.

אבל – ניחוח החיים של פעם, כשהכל, נדמה, היה פשוט יותר, שבה את לבי. אני יודעת – זה כאילו. גם שם יש קושי, רוע וכאב, ותחרות בין אנשים. אבל – פשטות הקשר האנושי, פתיחת הלב לזר, מלחמת הקיום המלכדת משפחות, והטבע החשוף, הלא פגוע, המרהיב ביופיו – כל אלה נגעו ללבי.

נגעתי בחיים בהודו, בלאדאק, לזמן קצר מאד. דורון בן חיים, "לגעת בהודו" השכיל להביא אותי אל תוך הבית של תושבי לאדאק,  אל המשפחות, אל החיים האחרים. אל הנופים. לגעת בהודו, לחוות אותה, ובעיקר – להרגיש.

אוגוסט 22, 2015|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *