בבקר כשהתאספו המטיילים לטיול לקוטפקסי כמעט התעלפתי: אף פעם לא הרגשתי כל כך מבוגרת. בני תשחורת, כולם רזים, כולם לובשים בגדי ספורט מדוגמים, כולם בשחור….. מודדים את האופניים ומקפצים למתוח את השרירים…

נשמתי קצת, ולא נבהלתי.
מה יכול להיות?
הקוטופקסי (זה שם שפרושו בקצ'ואה, שפת בני המקום לפני הכובש הספרדי – צוארו של הירח: אומרים שבלילות ירח הלבנה תלויה מעל ההר, והוא כמו צוארה של עלמה יפהפיה…) הוא היפה בהרי אקוודור.
אני בטוח אהנה מן הטיול.

זה לא היה קל. העליה תלולה, ואמורים היינו לטפס, עד גובה של 5000 מ וקצת יותר.
שלב ראשון עד הרפוחיו (בקתת המטיילים) ואז – לאמיצים – עליה עד קו השלג.
אני סובלת מאד מן הגבהים, קשה לי לנשום.
לא רציתי לוותר… אמרתי לעצמי – נראה מה יהיה…


מהר למדתי להקשיב לגוף שלי. אני יכולה… בקצב שלי.. צעד. צעד. צעד. צעד. צעד. צעד ולנשום.
הלב הולם כמו פטישים.
לנשום. לא למהר. לנשום.
אני עומדת, מחכה, נושמת עד ששוב איני שומעת את הדופק באזני.
ושוב צועדת, שוב הלב דופק חזק, שוב עוצרת… שוב נושמת.

ללכת. לעצור ולנשום עד שהכל נרגע.

הולך אתי חואן קרלוס, הנהג ועוזר המדריך.



הוא מעודד אתי. שואל כל פעם – מה שלומך גברת לינדה (זה שמי בספרדית) אני בעקשנות תמיד עונה לו אסטופנדו / נהדר!!!.
זה עוזר לי – להגיד נפלא ולחייך. ככה לא כל כך כואב לי בברכיים….
מזג האויר מתהפך כל רגע.
לרגעים בודדים ההר ניגלה, מוצף בשמש והפיסגה נוצצת, ורוב הזמן נוחת עלי ענן סמיך אפור.
טיפות חודרות מתחת לכפפות, לתוך הצוארון וקר ולח ולא רואים יותר ממטר.

נשמתי לי עמוק – והחלטתי.
אני אגיע לרפוחיו. ואם לא היה זה טיול עם עוד משתתפים – הייתי ממשיכה עד קו השלג והקרח… הי לי לא נעים, ולא רציתי שיחכו לי…

גשם וברד פתאום, ושוב השמש מאירה.
אני – הגעתי.
אני לא מתאפקת. קוראת קריאה גדולה אל השמיים. של שמחה גדולה.


בערב אני מרגישה כל כך טוב…. כאילו נולדתי מחדש… לא כואב לי כלום. אני כל כך שמחה!

ובשבילכם – עוד כמה צילומים מן היום הזה, מן הדרך אל, מה שלא אכלתי כי היה מוקדם מדי, ומן ההר:
היה ריח טוב – אבל התאפקתי:

הבאתי לה צלב מירושלים, היישר מכנסית הקבר. היא שמחה….

שתיתי הרבה תה קוקה. לא טעם משהו, ולא ממש עזר לי בנשימה…

וכמו תמיד – ברכתי את גורלי שמאפשר לי זמן וכסף לטייל – כי לא תמיד זה כך:

ינואר 11, 2015|