בהתחלה התביישתי, וגם חששתי.
עמדתי בכניסה לשוק המקורה. מיד ראיתי:  אני האקסטרנחרה (ה –
EXTRANJERA = הזרה היחידה. כולם מקומיים – עם דם אינדיחנו – לא לבנים כל כך. אני בולטת כמו רמזור.
במרכז השוק אזור אוכל, שם, ידעתי, טוב להתחיל.
וכך הסבירו לי ש-CORVINA זה סוג של דג, והמיץ הממותק שהוגש לי תוך כדי ובנדיבות הוכן ממים מורתחים.
לא, הם לא שותים כאן מים מן הברז…. כך אמרה לי דוניה רוזיטה, בעצב מסוים, וגם הדגישה שמים בבקבוקים זה יקר מדי.

 

UN DOLARITO  כך: דולר אחד – בלשון ההקטנה החביבה כל כך על האקוודוריאנים ( אני – שמי YAFITA, ובוקר הוא לא MAÑANA אלא MAÑANITA.

וכך שילמתי – UN DOLARITO   עבור צלחת מרק גדושה כל טוב: תפוחי אדמה ו ACELGA.



מה זה
ACELGA –  שאלתי את בעלת הבית / הדוכן באזור האוכל של שוק סנטה קלרה?
היא שלתה בכף גדולה, מן הדוד ובו מרק סמיך, עשיר, צרור עלים ירוקים מבושלים.
הבנתי…
UN DOLARITO, SEÑORA, POR FAVOR.
ועוד סיפרה: כבר 14 שנים הדולר האמריקאי הוא המטבע החוקי באקוודור. כשעברו מסוקרה , המטבע הקודם, לדולר האמריקאי, היא ומשפחת הפסידו הון .
פתאום סגרו את הבנקים לשלושה ימים – ואנשים פשוטים הפסידו חסכונות של החיים,
רק מי שקרוב לשלטונות ידע מראש והרוויח הון עתק, כך היא מספרת לי.
אתם עם אינליטגנטי, אומרת לי דוניה רוזיטה כשהיא רואה אותי כותבת מימין לשמאל.
אתם עם חזק. כבשתם את המדבר, שרדתם את השואה – רק אלוהים יודע איך. ו
כך בשוק סנטה קלרה בקיטו אקוודור אני מקבלת תזכורת למה שנדמה שאנחנו כבר שכחנו.



לידי יושב איש, אוכל גם הוא מרק..
הוא מצטרף לשיחה: כן – כבשתם את המדבר. שרדתם את השואה, זה לא יאומן!!! אתם עם מיוחד מאד.
שמו
GALO IVAN .  אמו רצתה שם צרפתי ושם רוסי. למה? אני שואלת, הוא לא מממש יודע, אף פעם לא דיבר אתה על זה. ככה היא החליטה….
גלו יודע מה זה קיבוץ. " עובדים יחד, כדי לשפר את החיים, אוכלים יחד, ישנים יחד, מגדלים את הילדים יחד". הוא מסביר לי בהתלהבות, כאילו אני איני יודעת, והוא מסביר, ומתלהב, ויש לי הרגשה שגם הוא היה רוצה חיים כאלה. לא לדאוג לכל דבר לבד, אלה בקהילה.
אני לא מסבירה לו מה זהו הפרטה בקיבוצים, שיוך דירות וכל זה,  רק מסכימה אתו ששם, בישראל, החיים  זה סוג של נס.
UN MILAGRO = נס, כך הוא חוזר ואומר בהתפעלות

 


 

.


שמה אלגרה
– מוכרת צמחי מרפא וירקות. היא פותחת בשיחה אתי, ביזמתה.
היא שואלת ואני עונה, והיא, אני רואה מיד שהיא מלאת קנאה.

איך זה שאשה לבד כך מסתובבת בעולם?
זה ככה אצלנו – אני מסבירה לה – ויודעת שזה לא תמיד ולא בדיוק, אבל מה זה משנה?
היא, אלגרה, שפוטה לעבודה קשה ומייגעת.
בלי שאני שואלת היא מספרת לי כמה קשה לחיות, ולנהל דוכן צמחים. שכר הדירה, ומים לרחוץ את הירקות והעלים, וחשמל לערב שלא תשב בחושך.
כן, היא נוצריה,
ודאי. כן כן, ודאי, היא מדגישה. היא הולכת לכנסיה בכל סוף שבוע. גם באמצע השבוע לפעמים, כשאינה רוצה להיות לבד.
כמו אמהות רבות בקיטו היה לה פעם בעל – אבל הוא התעופף מזמן – כך היא מספרת.
SE FUE – ועושה תנועת התרחקות ביד.

בכנסיה יש חברים, ויחס, ותמיכה.
אני יושבת אתה שעה ארוכה.
יש לי זמן, וגם לה.
מספר הלקוחות מועט מאד.
אני מספרת לה על ירושלים, איך זה באמת שם, ועל כנסית הקבר, והיא שואלת עוד ועוד. וגם על הר תבור שלידו היה לי בית, ועל ים כנרת וסירות הדייגים,
"עד היום יש שם דייגים"? היא מתפעלת…. ועל נצרת ועל הגליל שהיה מחוז ילדותו ונעורים של חסוס (JESUS – ישוע בספרדית) ….
אלגרה דומעת קצת…. ושואלת על חיי, על הילדים (זו תמיד השאלה הראשונה – תמיד. "כמה ילדים יש לך"? לא תמיד אני טורחת לספר הכל. למה לצער?) ועל המסע הזה – ואז אני מראה לה את העקיצות האדומות מן הביקור בג'ונגל – ושתינו צוחקות.

ועוד צילומים מין השוק –

ינואר 11, 2015|