"אני חברה בקבוצה של תושבי TOTNES   התומכים בפלסטינים…"  –  כך כתבה לי אדל (השם בדוי, האשה אמיתית), במכתב – לפני שאירחה אותי בנדיבות וחום לשני לילות בביתה. היא ענתה לפנייתי במסגרת חברותנו המשותפת ב SERVAS   ארגון עולמי שכל כולו שלום, אחוות אדם ומסעות. אנחנו מארחים מטיילים ומתארחים במסעותינו  – וגם אני לא פעם מארחת בביתי נוסעים מכל רחבי תבל.

עוד כתבה לי באותו מכתב: אני מאד מעוניינת לשמוע את הסיפור שלך  ואת השקפותיך כשוחרת שלום. אנחנו בעד זכויות אדם לכל ובשום דרך לא אנטי יהודיים או ישראל. אני מקווה שזה עולה בקו אחד עם הפילוסופיה שלך – לכן אשמח להיפגש ולחלוק זמן ביחד. (*** המקור באנגלית בתחתית הדף)

TOTNES  היא  עיר קטנה אנגלית מאד בדרום המערב, בחבל DEVON. עיר אנגלית מאד – ללא תושבים כהי פנים או הודים או אפגנים או פקיסטנים גם אין בה ערבים. שונה לחלוטין מלונדון.
עיר נאה מאד, כדרך הערים באנגליה. נהר. כיכר ומצודה וכנסיה ו- HIGH STREET  – הרחוב המרכזי. בעבר היה ההיי-סטריט אלגנטי והדור – אבל היום,  כמו באנגליה הישנה – ירדה קרנו. עדיין יש בו מניחוח אנגליה של פעם.

ישבנו ושוחחנו כל הערב. אדל עטפה עצמה בכפיה שחור לבן שהביא מן הביקור בשכם. היא סיפרה לי איך הכל התחיל:  מכר מן השכנים  ביקר בעזה וגם בשומרון – חזר מישראל עם סיפורי זוועה. הוא איש בודהיסטי בדרכו – אסף  סביבו קבוצה – ומאז הם מבקרים אצלנו בקבוצות קטנות, מדי פעם, בעיקר בשומרון. עוזרים לתושבים למסוק זיתים, לנים בבית צנוע במקום, וגם עושים הרבה מדיטציה.

שוחחנו. אדל הכירה היטב את כל הנתונים. השדות שרוססו בחומר קוטל עשבים על ידי מתנחלים, המטעים שנכרתו, הנשים שילדו במחסומים, הכל. וגם ידעה על השריפה הגדולה בצפון הארץ – הייתה זו עלילה לטפול את זה על ערבים כמעשי טרור – כך קבעה. על עפיפוני התבערה  בקיץ היא לא שמעה אף פעם. זה לא יכול להיות – אמרה כשסיפרתי לה.

על הטרור וודאי ידעה – ודאי. גם השתתפה מאד בצערי על מות בתי. אבל  – ציינה שזה לא פלא. ולא הוסיפה, רק שתקה. כמעט שמעתי אותה אומרת בין המילים  – מגיע לכם על מה שאתם עושים להם. מה שהפלסטינים מרגישים מצדיק הכל.

אני – הקשבתי. לא ניסיתי להצדיק את הצד הישראלי. מטבע הדברים גם לי יש השגות קשות על דרך הימין – מתנחלים וליברמן, שקד ושות. גם לא היה בכך כל טעם. אדל ידעה הכל ולא ממש הקשיבה. רק שמעה.

שיתפתי אותה – בסרט אשר טל בתי יצירה בתום הלימודים שלה בבצלאל*** (הסרט בתחתית הדף). סרט על פיוס:  שתי נשים צעירות – ישראלית ופלסטינית.  כל אחת איבדה אחות או אח, והכאב המשותף.

הזכרתי גם את סוריה והדם והזוועות – אך היא אמרה  – זה משהוא אחר, סיפור אחר. אני לא התעקשתי.

הזכרתי את החברה שלי הנפלאה, רותי. רותי שריר מכפר תבור – אשר במרום גילה, ועם תקווה גדולה עומדת בצמתים ומנפנפת בשלטי שלום ופתרון וסוף למלחמות.

וגם אמרתי לה: פליטים?? בואי נדבר על פליטים: אני דור ראשון לפליטים – וקצת סיפרתי לה על משפחתי. סיפור שיקום מופלא וידוע. הרי זה הסיפור הציוני.
אדל אמרה – נו, ההצלחה שלכם במדינה שלכם – זה הכסף האמריקאי…..

כך שוחחנו.  הזכרתי לה את אירלנד, הודו, עלילות בריטניה בדיכוי והשפלה והרג …
כן, אדל מודה. זה באמת נורא. ואני באמת מאד מתביישת על מה שהבריטים עשו לאירים ולהודים – אבל…. זה כבר היה מזמן.

וגם פסקה: ישראל של היום היא כבר לא דמוקרטיה….. אני לא התווכחתי. לא היה בכך שום טעם – וודאי לא עם אשה בודהיטסטית, חברה בארגוני שלום אשר פתחה בפני את ביתה ליומיים.

הכל נראה בסדר ונעים מאד. היה לי כיף גדול: עיר קטנה אנגלית מאד בדרום המערב, בחבל DEVON  ללא פנים כהים – שונה לחלוטין מלונדון. עיר נאה מאד, כדרך הערים באנגליה. נהר. כיכר ומצודה וכנסיה ו- HIGH STREET

אני – אוהבת לטייל. ונהניתי שם מאד. ולעצמי חשבתי –  זה מסובך. אבל פשוט מאד: הבית. המדינה.
ן – המולדת.
כן – להיות יהודייה. כן – להיות ישראלית. ולקיים אצלנו דמוקרטיה. מדינת מוסר. וצדק. וכבוד לכל אדם. כי אי אפשר אחרת.


2

בימוי והפקה והשתתפות – טל כפיר שור, ירושלים.

***

"…I am a member of Totnes Palestine Support Group so would be v interested to hear your story and views as  peace advocates.. we are pro human rights for all and in no way anti Jewish or Israel .. I hope this is in line with your philosophy – well I’ll be pleased to meet you and share time with you both what ever- ideally come around 2? I go to Quakers in Sunday morning and it’s shared lunch day…"

ספטמבר 20, 2018|

2 thoughts on “אשה אנגליה עם כאפייה שחור ולבן

  1. רויטל 21 בספטמבר 2018 | 14:06 | הגב

    היא נשמעת bigoted עד לשד עצמותיה. מזעזע. עצוב.

  2. Edna Shochatֵ 21 בספטמבר 2018 | 17:25 | הגב

    Your story, written from the heart, has touched mine…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *