בחורף, שנת אלפייים וארבע עשרה, הזדמנתי לבוראנו בצפון איטליה: יצאתי לטייל, לראות את האי הקטן ולא ידעתי מה צפוי לי. ברגע שהנחתי כף רגלי על רציפי האבן, שאלתי –  איך כל הרבה הייתי בונציה – ואף פעם לא ביקרתי בוראנו.
איך זה לא ידעתי על יופיו של המקום הזה.

התשובה ברורה: תמיד הייתי לכודה במסעות מתוכננים. בוראנו התגלתה לי במקרה. עכשיו היה לי זמן, ולא מיהרתי. כשיש לי זמן, וכשאינני ממהרת, קורים לי הדברים הכי טובים. הכי יפים.

זה אי מקסים. זה אי תיירותי מאד, אז מה. יפה מאד, מלא בתי קפה ומסעדות קטנות ובעיקר מראות קסומים.

סבבתי שם לבד. היה לי די עצוב, אבל היה לי גם מאד מאד שמח: רציתי רק לראות, ולהיות. לראות. לספוג. לחוש. ולהנות. להרגע. לחשוב שהחיים כל כך נהדרים אם יש כזה מן יופי, ואני שרויה בו.

Burano_Yafa_Kfir_20 (1)

בוראנו זה אי – בארכיפלג של ונציה, לא רחוק ממורנו… שילבתי שם מראה הסוכריה של הבתים המשתקפים בתעלות, את הצבעוניות ואת השקט שם – בכוס קפה אספרסו משובח, עם קצף וניחוח של קפה. Burano_Yafa_Kfir_02 (1)

ישבתי על התעלה עם עוגיות, וסנדביצ'ים קטנים   צילמתי, וצללתי, בהתמסרות מלאה אל תוך היופי. בוראנו בשבילי היתה חלום שמתגשם.

Burano_Yafa_Kfir_17 (1)

מרץ 19, 2015|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *