"קול אחר" היא קבוצה של אנשים שרובם גרים בשדרות ובישובי עוטף עזה.

יש להם קשרים עם פלסטינים שגרים ברצועת עזה,

קשרים שהתחילו עוד בימים שהרצועה היתה פתוחה

ואנשים משם באו לעבוד בקיבוצים שבסביבה.

אני לא חבר בקבוצה הזו.

היום, כשהרצועה סגורה והשיחה בין שני הצדדים מתנהלת בעיקר על ידי מטעני חבלה ופצצות אחרות

הם מקיימים קשרים הדוקים עם חבריהם שבצד השני באמצעות הטלפון והאינטרנט.

בסוף חודש שעבר התקיים כינוס שבו נכחו כ-300 חברים של "קול אחר"

ואני (יחד עם עוד אחרים) הוזמנתי לשאת דברים בפניהם.
שבוע טוב לכם ותודה על שהזמנתם אותי לדבר בִּפְניכם הערב.

שמי בן כפיר ואני אב שכול. בתי, סרן יעל כפיר, קצינה בשרות קבע בחיל הקשר, נרצחה בְּפִיגוע טרור, על ידי בחור צעיר, איש חמאס, שפוצץ עצמו בשער מחנה צריפין, לפני כתשע שנים.

יעל נולדה בחודש דצמבר 1981 בבית החולים "ברזילי" באשקלון הנמצא כחמישה קילומטרים צפונה למקום בו אנו נמצאים עכשיו ולמדה בבית הספר לאומנויות שבעיר. זהו בית ספר קטן שהוקם על ידי פדגוגית גדולה – זיוה וולך שמה.

חורף אחד, לפני כעשרים שנה, באתי למשרדי בית הספר וכשהגעתי לפתח חדרה של זיוה, ראיתי אותה יושבת ליד שולחנה כשמצידו השני של השולחן עומדים שני דרדקים כבני עשר בערך ושניהם היו מרובבים בבוץ מכף רגל ועד ראש. מסתבר שהם הכו אחד את השני בשעת ההפסקה ותוך כדי מאבק נפלו שניהם לשלולית מי גשם. אחר כך הם הובאו למשרדה של זיוה ובדיוק כשהגעתי לפגישה הם היו עסוקים בהטחת האשְמה לריב אחד על השני.

זיוה הביטה בהם, הוציאה מאחת ממגירות שולחנה דף גדול מקופל לשנים שכל ארבעת עמודיו היו מכוסים בתווים ואמרה להם בערך כך: "אני מאד עסוקה, אין סיכוי שאלך היום הביתה לפני השעה שבע בערב ואין לי זמן להקשיב לטיעונים שלכם. קחו את דף התווים הזה ואת החליליות שלכם, רדו עכשיו לחֲדר המחשבים ולימדו את המנגינה היטב. אל תכנסו לאף שעור ואתם גם לא תלכו היום הביתה לפני שתבואו לכאן ותשמיעו באוזני את הדואט הזה כשהוא מנוגן בצורה מושלמת."

השנים יצאו מן החדר ואני ברוב טיפשותי שאלתי בקול: "ממתי נגינה בחלילית הפכה לעונש על אלימות בחצר בית הספר?"

זיוה נעצה בי את מבט ואמרה: "אני עוסקת בחינוך כבר עשרות שנים ומעולם לא הענשתי תלמיד אבל אני מקווה שברור גם לך ששנים אלו לא יכולים לנגן דואט מבלי לדבר אחד עם השני."

מאז ועד היום אני מחכה לזיוה שכזו שתכניס אותנו הישראלים יחד עם שכנינו הפלסטינים, לחדר כדי שנלמד לנגן דואטים יחד, בשלמות.

שום ויכוח, אף ריב, כלל לא חשוב אם הוא בין מדינות, בין עמים, בין שכנים או בין בני זוג לא יכול להיפתר ללא דו שיח בניהם. אי אפשר לפתור חילוקי דעות בצעדים חד צדדיים. צעד חד צדדי שאינו מלווה בדו-שיח ובהסכמות לא פותר שום בעיה – הוא רק גורם להחרפתה. זו גם הסיבה שהתנגדתי בזמנו לפינוי גוש קטיף כיוון שהפנוי הזה נעשה חד צדדית על פי הוראתו של ראש הממשלה שרון מבלי לדון על כך עם הצד השני.

חילוקי דעות משסעים את החברה הישראלית. לכל אחד יש פתרון מצוין משלו. אני חושב שגם העם הפלסטיני אינו בנוי כמקשה אחת. גם שם יש חילוקי דעות. גם בצד השני לא כולם רוצחים, גם אצלם לא כולם רוצים לראות במותנו.

אני לא עיוור למציאות המוכיחה שבצד השני ישנם כאלו שרק רוצים במותי. הם יורים לכיוון ביתי פצצות מעופפות וממש אין לי חשק לספק את רצונם ולהעלם מן השטח. אין בליבי שום חמלה לאותם מבקשי נפשי. הייתי שמח מאד אם הייתה דרך להיפטר מהם בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו". מאידך, עלי לעשות כל שביכולתי כדי לשוחח עם אותם אלו בצד השני שרוצים ומוכנים לדבר אתי. חייבים לדבר על כל נושא שבעולם ואפילו אם לא נגיע להסכמות. חייבים לדבר כי אחרת אין סיכוי שנגיע לפתרון הסכסוך. בכוח זה פשוט לא ילך. זה לא יגמר עד שנדבר.

לא מספיק להכריז על כוונות יפות בנאום "בר אילן". צריך גם לצקת תוכן מעשי למילים האלו ולא לפעול בשטח כדי לסכל כל אפשרות להידברות.

בני האדם הם לא סופרמנים. אין לנו שום יכולת להשפיע על הֶעבר ולשנות אותו. כלל לא חשוב מי התחיל, מי עשה מה למי, מי לא ניצל בעבר הזדמנויות שניתנו לו וכדומה. כל זה שייך לעבר והוא כבר מת. הדבר היחיד שאולי יש לנו אפשרות להשפיע עליו הוא הֶעתיד. הֶעתיד של כולנו, של ילדנו, וילדי ילדנו עד דור אחרון, ישראלים ופלסטינים כאחד במזרח התיכון המדמם הזה.

לא למדתי הנדסה ואיני יודע כמה אנשים צריך לגייס כדי לבנות גשר גדול וחזק. שבעים? שבע מאות? אולי שבעת אלפים בעלי מקצוע? אין לי שום מושג. ברור לי שמרגע סיום בנייתו של גשר יציב יכולים להשתמש בו ולעבור עליו אלפים, מאות אלפים ואפילו עשרות מיליונים.

אסור לנו לבנות חומות. אנו חייבים לבנות גשרים.

אתם, הנוכחים כאן הערב, אתם סוג של גשר שכזה ועל כך נתונה לכם תודתי.

זיקים 29.12.2012

יוני 23, 2014|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *