אולי בפעם הבאה אשוט על ים כחול עם דייגי הטונה…..
זה היה מפגש בלתי צפוי, וגם קצר מדי, בנמל של סירקוזה בסיציליה: נחשפתי לרגע אל עולם אחר, זר לי: עולמם של דייגי הטונה. 
הלכתי לתומי עם חברים על המזח הרחב, ולפתע פרצוף חייכני הביט אלי מחלונה של ספינת דייגים.
מסביב הייתה תכונה רבה: הדייגים פרקו ארגזים, שיחררו חבלים מתוחים וקראו זה לזה באיטלקית, בקולות רמים ועליזים. זה עתה חזרו מן הים. 

האיש שבחלון הסביר (באיטלקית, אבל הבנתי….. יש דברים שמבינים גם בלי הרבה מילים) שזה עתה חזר, לפני כמה ימים. יש לו זמן בבית, לא הרבה. הוא לא יודע כמה זמן, ואלה הם חייו.
שוב יצא לים בעוד ימים ספורים…

מניין שבתם? שאלתי.
מן הים, כיוון טוניסיה.
ימים של עבודה בים, כך אמר.
עבודה קשה לדוג את הטונה.
סיפר שעובדים יום ולילה, חיים על הים שבועות אחדים… קשים חיי הדייג, אמר ושוב צחק.

כך שוחחנו בלי שפה. אנגלית וספרדית ואיטלקית ושפת הצחוק והידיים.
החברים שאתי האזינה, והיו שהשתתפו.
הוא סיפר דברים פשוטים: על משפחתו שמחכה לו על החוף, כמה קשה לגדל ילדים ממרחקים עם אבא שנעדר לתקופות ממושכות. סיפר על קשיי הפרנסה ועל העבודה העונתית.
אני – חשבתי בלבי איך הדייגים והדגים נעים במעגל של צייד, מלחמה על החיים. מלחמה על הפרנסה של הדייגים ועל הקיום של הדגים.  

 


וגם חשבתי כמה טוב בים, להיות על אניה, לשוט, בלי חוף…

 לאן בפעם הבאה? שאלתי.
אל הים, ענה.  ואז אמר פתאום – רוצה לבוא אתנו?  
אני, קשורה עדיין ליומיום שלי, ומחויבת, אמרתי לו בצער רב: רוצה, אבל לא יכולה.
אולי בפעם אחרת….. אולי בפעם הבאה שזה יקרה אשוט על אניה, בלי חוף, בים גדול כחול…
ינואר 11, 2015|