סמוק צ'אמפיי – טרזן, שר הטבעות וסבתא יפה בגואטמלה

שכחתי את בגד הים במיניבוס שהביא אותנו אל המערה.
שעה כמעט נסענו בדרך חתחתים בוצית, מלאה מהמורות ואבנים בג'ונגל.
עמדתי שם, בפתח המערה, וחשבתי מה עלי לעשות.

 

את לא יכולה להפסיד את זה, אמר לי המדריך הצעיר המקומי בספרדית, וחוצמזה, הוסיף, אנחנו נעזור לך.
בכלל לא ביקשתי עזרה….כנראה שהדברים היו ברורים לו: הגיל, המשקל, גמישות הפרקים – והניצוץ בעיניים שלי, מוכנה לכל.
לא חושבת יותר מדי חזק, רק הולכת עם הרגשות.
אכן לא ממש ידעתי בפני מה אני עומדת.

באתי לטיול הזה "טאבולה ראסה":  הסוכנת בגואטמלה סיטי אירגנה לי חבילת טיול תוך שעתיים, ואני עצמתי עיניים ויצאתי לדרך. סמכתי עליה בלי לשאול שאלות.
כן, הגעתי לגואטמלה בלי להתכונן, חפה מתכניות.

בשדה התעופה בגואטמלה סיטי קישר אותי פקיד נחמד וידען מלשכת התיירות המקומית עם ריטה.
היא בשבילך, כך אמר אחרי כמעט שעה של צחוקים, שאלות, שיחה על נפלאות המדינה הזו, תשובות ומחשבות משותפות על איך כדאי בגואטמלה בזמן שלרשותי.
וצחוקים בלי הפסק.
ריטה לקחה אותי לארוחת צהריים, עזרה לי בבנק עם כרטיסי האשראי שסרבו לפדות לי כסף בכספומטים, וארגנה תוך שעתיים חבילה כולל טיסה פנימית ומלונות לפי בקשתי וביקורים בכל המקומות החשובים.
סמכתי עליה, וכך מצאתי את עצמי בחברת ילדות בנות עשרים ושתיים, כולן ארוכות רגליים ושיער, שחיש קל פשטו בגדים ונותרו בבגדי ים קטנטנים – כך גם הבחורים. תואמים להן.
ואני אתם. סבתא יפה, נכונה לכל.


"את לא יכולה להחמיץ את זה – אז תכנסי למים עם הבגדים?" מה יכול להיות, חשבתי. וכך, עם כל החבורה, צללתי אל האפלה, אל המראות של שר הטבעות: מערה גדולה, נהר שוצף, מפלי מים, סולמות חבלים, הצעירים מותחים ידיים ורגלים ארוכות, מטפסים ומחזיקים נרות.
הזוי. מקסים. מלהיב.
כל כך התרגשתי…. קצת פחדתי, חשבתי, וחשבתי, וחשבתי שאם, אז לא נורא. מקום נאה לטבוע, בתוך כל היופי הזה.
זה היה ממש חלומי. כמו מראה מסרט.
היינו כעשרים וחמישה, כלם חוץ ממני מחזיקים נרות גדולים שמאירים מערת ענק, כולה נטיפים וזקיפים. חבלים במים, ואני מושכת את עצמי, שוחה, ומטפסת כמו כולם.
מקס המדריך שם אלי לב, ולרגעים הוא והחבר שלו תומכים בי, מושכים אותי….
הכי הכי מצחיק היה במפל הגדול, על אבנים חלקלקות. לא הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, וכך לקול הצחוקים, מקס מושך אותי, ומלמטה דוחפות אותי ידיים, ואני, כמו לוויתן גדול עולה, עולה, ובסופו של דבר גולשת לבריכה גדולה, כמו צלופחית מחליקה על הסלעים, צוללת, מנווטת בין הצחוק והנשימה והצלילה במים….
איזה כיף. איזה כיף. שטופת אדרנלין המשכתי והמשכתי עם כולם.
אין לי מילים להסביר כמה זה היה נהדר.
שכחתי מהכל, מהברך הכואבת, מן הצלוליטיס, מהגעגועים לבית, לנכדים, למשפחה.
פשוט נשטפתי שם עם הזרמים לתוך החוויה.

 

ינואר 11, 2015|