האנוי – קפה ומהומה ועיר של המזרח

נסעתי – לא טסתי: מהואה להאנוי יותר מ-600 ק"מ ואוטובוס לילה. זה זול מאד וגם מפגיש עם טיילים כמוני, צעירים הרבה יותר, מקום לשאול ולדבר קצת… האוטובוס "חוסך" לילה במלון ומותיר אותך מקומט עייף ולא נקי אחרי יום טיול ולילה ישיבה על הכסא. אבל אני – תמיד שוקעת בשינה לכל הלילה. שינה טובה.

במבט ראשון היא נראית רע: אפורה, ישנה, בלויה מזוקן ומטחב. מגובבת בבתים קטנים ומתפרקים וחרוצה בתעלות דלוחות עם מים בוץ וטיח מתפורר. אך כשנכנסים אל תוך העיר העתיקה – מונית, מלון, וקודם כל מקלחת, הכל מיד נראה אחרת: כבר אני מרגישה בבית.
הייתי רעבה מאד – ומיד הלכתי לאכול – עם המקומיים: במסעדה קטנה עם שולחנות צרים ומצופים פח. יושבים נמוך מאד, על שרפרפים. בצלחות גדולות – מרק עם חסה ובטנים ורצועות בשר אדום כהה מוקפץ על ווק. צירוף לא אפשרי שכאן יוצר הרמוניה – צבעים וטעם טוב וריח.

 היתבוננתי מסביב.
הכל תוסס, צורח לפרקים, מבעבע בצבעים קולות ריחות ובעיקר בשלל צבעים.
הכל כאן זז, ובכל מטר יש חיים: אנשים כורעים ברחוב, עובדים, אוכלים מוכרים קונים… הכל קורה בכל מקום.
ללכת – זה כמעט לא אפשרי: צריך להתפתל, ולעלות למדרכה ושוב לרדת אל הכביש, ולתכנן כל צעד כך שלא תדרוך ולא תידרוס, ובמיוחד לא תידרס.
כאן התנועה זורמת כמו נהר סוער וקטנועים ומכוניות אף פעם, לעולם לא יעצרו ולא יאטו בגללך.
כשיורד הערב – הכל כל כך נראה אחרת: מואר וחגיגי ומקושט.
האנוי בערב – קסם מהלך עליה: חנויות יפהפיות בולטות בצבע ובאור, במסעדות מוסתר קצת הלכלוך והרומנטיקה כובשת את העיר.
האנוי בערב – לטייל ליד המים, האגם, התאורה והניחוח החזק של הקפה.
הקפה.
הכי הכי קפה שאפשרי, אני כל כך אוהבת את הטעם, קפה וייטנאמי עם חלב. לא מבקבוק אלא מפחית. חלב מתוק סמיך, והקפה כמו שיקוי חזק. חזק. ארומה נפלאה עוטפת על הראש כולו בטעם של וייטנאם. אני מאד אוהבת. ושותה אותו מעט, ומסתחררת בכל פעם מחדש מן הניחוח.
הייתי בהאנוי ימים מעטים, מעט מדי לטעמי. . טיילתי, הסתובבתי, הסתכלתי. ביקרתי פה, ביקרתי שם. לא את כל האתרים ראיתי.
אזכור אותה כעיר צפופה רועשת מלוכלכת ומלאת חיים. מלאת חיים – זו הכותרת שנתתי לבירה של המדינה הזאת.
מחר אסע להאלונג-ביי, ולמפרצים הרחוקים יותר. ואחר כך – לסאפא, לשבטים, ואחר כך לסין…..  ולהאנוי- אחזור, ובוודאי אתגעגע…..


 

ינואר 11, 2015|