אל הגהאת שבה שורפים את המתים. מול גוויות המתים הנשרפות באש.

השכם השכם בבקר מוקדם הגאנגה שטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת.
סירות חוצות את קו האור, שחור על הזהב, צללים שחורים של משוטים והשתקפות במים. שקט באופן יחסי. כאן תמיד כלבים נובחים, פרות גועות. ומרחוק תמיד צלצול פעונים, שירה, תפילות.
שקט. ורק אדוות קלות על הנהר.

בסופו של דבר שכרתי לי סירה פרטית. הרי זה דיל תיירותי…מיקוח קל , סירה פשוטה מעץ, שייט זקן, רזה, וילד.
הילד מלווה אותנו, עם סל מינחות קטנות, פרחים, נרות…  ובסופו של שייט גם אני, כמו כל עולי הרגל, השטתי על הנהר מאנז'טים של נייר עם אור נרות וריח משכר. פרחים ואור נרות יביאו לך ברכה מאמא גאנגה, כך מסביר לי הילדון, בן גילה של נכדתי. הוא לא מרפה, מפעיל עליו את כל קסמיו. אני נכנעת. 20 רופי. ועוד 20. מאמא, הוא אומר, לי. רק עוד נר אחד. כדאי לך, מאמא. אמא גאנגה תברך אותך..

VARANASI_YAFA_KFIR__13
השייט, והילד שאתו. ואראנאסי אל שריפת המתים
VARANASI_YAFA_KFIR__10
שריפת מתים ואראנאסי

מול המוות, מול עוניה של הודו אני יודעת שאני כאן עשירה. וכך – אני שטה עם  שחר, יושבת לבדי, בסירה מול המדורות. לא התקרבתי אל ה BURNING PLACE . לא הלכתי לשם ברגל. לא רציתי להריח את הגוף הנאכל באש. לבד ישבתי מול המדורות,  ישבתי על המים, חוזה בטקסים הקצרים, הפשוטים.

זו סגולה גדולה  להישרף בואראנסי, ואת האפר יפזרו אוהבי המת על המים. סגולה לשיפור חייו בגלגול הבא.

שלוש מדורות גדולות בוערות עם שחר, מעלות ענן עשן גדול.  ואני רואה בברור את הפרה שמטיילת ביניהן, ואת הכלב מרחרח בגופה שנרחצה זה עתה במי הנהר – וכעת היא מוטלת על ערמת העצים, מחכה לתורה להישרף. איש לא מגרש אותם. כאן הם חלק מן הקיום.  פרה וכלב ויש גם עז,, ממש ליד המת.
קרובי המשפחה עוזבים, חלקם לובשים לבן, מגולחים, וילדה קטנה עוברת גילוח בקרבת מקום.

VARANASI_YAFA_KFIR__09
טקס גילוח הילדה שריפת מתים ואראנאסי

כך זה מקובל בלוויה. הם מסבירים לי, השייט שלי והילד.

VARANASI_YAFA_KFIR__12

המראה לכאורה הזוי, אך אמיתי מאד. מחסן עצים גדול מאד בצד, סירות פורקות עצים, וערמות של אפר, שרידי העץ והגחלים נערמים ונגרפים הצדה.

VARANASI_YAFA_KFIR__11
באופן מרהיב וגם מפחיד – ומדי פעם פורצת להבה ענקית מן המדורה הבוערת אל אל השמיים, ונפץ ענפים שרופים. אתמול בעיר בתוך רחוב גועש סואן רועש עשן צפוף ראיתי ריקשה נושאת גופה עטופה בד ברוקאד מוזהב נוצץ מאד בשמש. אל הנהר. וגם ראיתי ריקשה עם שוטרים בטוקטוק עם גבר שנהרג בתאונה. המות כאן חשוף, נוגע בחיים. אצלי זה כך מזמן. אצלי זה ככה מימים ימימה. וכאן, על הסירה, לבד, זה עוד יותר.
כן, אתמול ראיתי ריקשה עם שוטרים ורגל משתלשלת, עטופה בבד, רגל  של איש שנהרג בתאונה. "לוקחים אותו לבית חולים לקבוע את סיבת המוות" – הסביר לי נהג הריקשה, ותמרן בזריזות בתנועה שאוכל לראות את ההרוג מקרוב, עטוף בבד לבן, ישן. לא, אין כאן אמבולנס. גם אין שרות "מגן דוד אדום". ככה זה בואראנאסי.

לא התקרבתי אל ה-BURNING PLACE.  די שקראתי ושמעתי על הריחות והמראות.
ישבתי שם בשקט על המים, חושבת לי שזו הדרך, כך צריך לחזור אל הבריאה. למים, לאויר. להתפזר להתפוגג. אין שימוש חוזר לגוף שמת, אני יודעת, תחיית המתים לדעתי  חלק מן ההזייה הדתית שמוכרת פתרונות אפשריים, נוחים יותר, לפרידה הקשה מן החיים.

כן, כך אני. כך אני עומדת מול המוות שהוא חלק מחיי.
מה שהיה לא יהיה יותר.
אין לי אפשרות להאחז במי שלא יהיה יותר, כלום לא יהיה כמו שהיה.
טקס, אזכרה, או מצבה או זר פרחים –  לא יחזירו לי את מה שאבד.  לעולמים.

נובמבר 06, 2016|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *