אל הגהאת שבה שורפים את המתים.

השכם השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת.
סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות . שקט באופן יחסי. כאן – תמיד כלבים נובחים, פרות גועות. ומרחוק תמיד צלצול פעומנים, שירה, תפילות.
שקט. ורק אדוות קלות על הנהר.

שכרתי לי סירה . מיקוח קל , סירה פשוטה מעץ, שייט רזה, וילד.
הילד מלווה אותי עם סל מינחות קטנות, פרחים, נרות…   גם אני, כמו כל עולי הרגל, שלחתי מינחות על הנהר:  מאנז'טים של נייר עם אור נרות וריח משכר. פרחים ואור נרות יביאו לך ברכה מאמא גאנגה, כך מסביר לי הילדון, בן גילה של נכדתי.
הוא לא מרפה, מפעיל עליו את כל קסמיו. כל עוד אני זמינה לו.
אני נכנעת. 20 רופי. ועוד 20. ועוד ועוד.
מאמא, הוא אומר, לי. רק עוד נר אחד. כדאי לך, מאמא. אמא גאנגה תברך אותך. כך אומר לי = ופניו רציניות מאד.

VARANASI_YAFA_KFIR__13


 

VARANASI_YAFA_KFIR__10
לא התקרבתי אל ה BURNING PLACE . לא הלכתי לשם ברגל עם התיירים. לא רציתי להריח את הגוף הנאכל באש. לבד ישבתי מול המדורות,  רחוק. ישבתי על המים, חוזה בטקסים הקצרים, הפשוטים.

זו סגולה גדולה  להישרף בואראנסי. את האפר יפזרו אוהבי המת על המים. סגולה לשיפור חייו בגלגול הבא.

שלוש מדורות גדולות בוערות עם שחר, מעלות ענן עשן גדול.  פרה מטיילת ביניהן, וכלב מרחרח בגופה שנרחצה  – והיא מוטלת על ערמת העצים, מחכה לתורה להישרף. איש לא מגרש אותם. כאן הם חלק מן הקיום.  פרה וכלב ויש גם עז, ממש ליד המת.
קרובי המשפחה עוזבים, חלקם לובשים לבן, מגולחים. ילדה עוברת שם גילוח, לזכרון המת.

VARANASI_YAFA_KFIR__09
כך זה מקובל בלוויה. הם מסבירים לי, השייט והילד.

VARANASI_YAFA_KFIR__12

מראה הזוי, אך אמיתי מאד.

מחסן עצים גדול מאד בצד, סירות פורקות עצים, וערמות של אפר, שרידי העץ והגחלים נערמים ונגרפים הצדה.

VARANASI_YAFA_KFIR__11
באופן מרהיב וגם מפחיד –  פורצת להבה ענקית מן המדורה הבוערת אל השמיים,עם נפץ ענפים שרופים.
כן, אתמול ראיתי ריקשה עם שוטרים ורגל משתלשלת, עטופה בבד, רגל  של איש שנהרג בתאונה. "לוקחים אותו לבית חולים לקבוע את סיבת המוות" – הסביר לי נהג הריקשה, ותמרן בזריזות בתנועה שאוכל לראות את ההרוג מקרוב, עטוף בבד לבן, ישן. לא, אין כאן אמבולנס. גם אין שרות "מגן דוד אדום". ככה זה בואראנאסי.

לא התקרבתי אל ה-BURNING PLACE.  די שקראתי ושמעתי על הריחות והמראות.
ישבתי שם בשקט על המים, חושבת לי שזו הדרך, כך צריך לחזור אל הבריאה. למים, לאויר. להתפזר על פני המים ולהתפוגג. אין שימוש חוזר לגוף שמת, אני יודעת, תחיית המתים היא  חלק מן ההזייה הדתית אשרמ מוכרת לנו נחמה. אולי הם יחזרו אלינו, המתים. קשה להיפרד  מן החיים.

אצלי בלב אין אמונה בכך. איני מצפה לתחית המתים. אצלי זה כך מזמן. אצלי זה ככה מימים ימימה. וכאן, על הסירה, לבד, זה עוד יותר.
מה שהיה לא יהיה יותר. זה ברור לי.
איני נאחזת במי שלא יהיה יותר. אני יודעת –  כלום לא יהיה כמו שהיה.
טקס, אזכרה, או מצבה או זר פרחים –  לא יחזירו לי את מה שאבד.
לעולמים.

בדרך חזרה, – שוב, בעיר בתוך רחוב גועש סואן רועש צפוף ראיתי ריקשות נושאות גופות עטופות  בבד ברוקאד מוזהב נוצץ . אל הנהר. וגם שוטרים בטוקטוק עם גבר שנהרג בתאונה מוטל. רגליו בולטות ידו נוגעת בגלגל.

המות כאן חשוף, נוגע בחיים.

נובמבר 06, 2016|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *