טרק טונגרירו קרוסינג – שיא הטרקים שלי, בניו זילנד:   יום אחד, 17 ק"מ.
ללכת וללכת … חויה מסעירה עם טעם של עוד ועוד
יפה כפיר – 28 באפריל 2006

ההסעה הביאה אותי אל תחילת הטרק, אל Mangatepopo , ליד מרכז המידע של DOC
היה יום שמש טוב – אחרי ימים לא מעטים של גשמים וערפל, ולילות קרים.

אימת ההר: כריסי – המארחת שלי בטאופו – חוזרת ומשננת לי ללא לאות, כאילו הייתי תרמילאית צעירה: אל תקחי את ההר כמובן מאליו. הוא גובה קרבנות, הוא פראי וקשוח.

קחי בחשבון את הבלתי צפוי – ואם את לא מודיעה לי עד שבע בערב שהכל בסדר ויצאת מן ההר – אני קוראת ל-Rescue !
אני – מקשיבה לכריסי בתשומת לב – ולוקחת עוד חולצה ועוד חולצה, כובע צמר וכפפות והרבה מי שתיה – למרות שהיום נראה יפה כל כך בבוקר.

בבוקר עוד לא ידעתי – בערב הקודם מת תייר בדרך מהתקף לב. ורעיתו, קפואה, בילתה לבד את הלילה ליד הגויה, וכמעט הלכה גם היא לעולמה. שניהם בני כ-65, מארצות הברית.
מכתשים געשיים בראש המעבר - טונגרירו קרוסינג ניו זילנד, האי הצפוני

נורא.
מן הסתם נכנסו אל המסלול מאוחר מדי, הלכו לאט מדי, ביום שבו מעטים היו המטיילים.  נותרו אחרונים, הוא נפל ומת – והיא נותרה לבד…
ולי – יום נפלא – וגם נגמר  בלי תקלות.
לא מובן מאליו.
ההליכה
המסלול מטפס על האוכף בין שני הרי געש – הטונגרירו והנגאורוהו ( Ngauruhoe) אליו הצעירים רצים למעלה , ומספרים נסים ונפלאות על יופיה של התצפית.
הדרך מטפסת בתלילות. הגובה הטופוגרפי עושה לי את הנשימה קשה. עוד רגל, עוד צעד, לאט לאט אני מעפילה.
הצעירים עוברים אותי, חולפים על פני בקלות. גם כמה אלפיניסטים בני גילי מדלגים על השבילים.
אני – חוצבת לי חמצן מן האויר בקושי, בקושי רב. רק במישור ובירידות רגלי קלות. עולה, עולה, לאט – ובמרומים – פלאות. לוע געשי, כמו בספרי הגיאוגרפיה: לוע עוד לוע, קערות ענקיות של סלע. חלקם של הלועות מלא בבוץ ובעפר. חלקם – סלעים תלולים, אדום שחור שרוף, ואד עולה מהם, עם ריח של גפרית, וחום….. אזור וולקני, געשי.

שיא הטיול לניו זילנד - טונגרירו קרוסינג, האי הצפוני

אני הולכת בו כמו בסרט: אד עולה ומיתמר, ענן יורד עלי – אני מתכסה בערפל…
לא ידעתי: ה-Red Crater הוא המקום בו נפח נפשו אדם אמש.
אני עומדת שם – ומתרגשת מן הפראיות של הסלעים.
מתחת לרגלי סקוריה ואבק וולקני.
עולה לאט – וגולשת בירידה בתוך האפר הוולקני אל הבריכות: ירוק טורקיז פתאום בתוך החום והשחור.ש
יפה.
יפה.
יפה.
ומרגש מאד.
בסוף – יורדת אל הביקתה של DOC – בקתת Ketetahi.
שם יושבת אל הנוף, הכל פתוח מול העין אל העמק והים והאגם והיערות.
יפה
יפה
יפה.
ושוב אומר – יפה.

קר לי באמצע הקיץ הניו זילנדי  בטנגרירו קרוסינג

וחזרה לכביש – ביער, כאן קוראים לו "בוש" (Bush)

סיכום טכני:

הגעתי אל מגרש החניה שמול משרדי ה-DOC ב-0730, ב-0800 יצאה ההסעה וב-0840 התחלנו ללכת.

המסיעים קוצבים לי זמן – בשעה חמש וחצי ההסעה האחרונה מסוף המסלול בחזרה אל המכונית

ב-1715 הגעתי אל סוף המסלול – בדיוק בזמן, מכיוון שלא קרתה שום תקלה בדרך.

המסלול לא נחשב לקשה במיוחד.

בין הצועדים הייתי אני בין המבוגרים ביותר, והלכתי לאט יותר מכל האחרים.

במשך כל הבוקר נעקפתי על ידי זריזים יותר – ואל הסוף הגעתי כמעט אחרונה.

כל היום הייתי בתנועה, למעט הפסקות אחדות, קצרות באופן יחסי.

לי היה קשה בעליות: לא היה לי אוויר. עליתי לאט, לאט מאד, ובירידות ובמישור הלכתי במהירות.

השביל פגוע מן הסחף והגשם, וממספר המטיילים אשר גדל ומתעצם מדי שנה.

השנה – 45,000 מטיילים צעדו בטונגרירו קרוסינג טרק. בגלל כל אלה – חלק מן השבילים פגוע – ולא מותקן להליכה נוחה כמו השבילים בטרקים אחרים, עם רשת על הדרך, מדרגות וכדומה. החלק היורד פגוע במיוחד וקשה יותר להליכה.

 

ינואר 11, 2015|