המפגש הזה יכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ.
זה קרה בגואטמלה – לדרכי נקרו שני צעירים: סטודנטית צעירה מוולינגטון, ניו זילנד, ובחור חכם יפה ומרשים מגואטמלה סיטי.
שניהם קשורים לסיפור שלנו, למזרח התיכון שלנו.
שניהם מנותקים, חיים אחרת מאתנו במקום רחוק מאד מכל המלחמות.
ותובנות? לי אין.
פרט לאחת.
זו הזהות שלי. אני יודעת שאני שפוטה. להיות יהודיה. להיות ישראלית. בשבילי זו האופציה היחידה.
הנה הם – שני הסיפורים:

במיניבוס שעולה צפונה, לכיוון טיקאל, היא יושבת לידי. היא מניו זילנד, היא צעירה ויפה ונוסעת עם חבר שלה. לשניהם עור צח ומבט בהיר, שניהם נראים מאד ניו זילנד. חיוביים ואופטימיים, צוחקים ושמחים.

שוחחנו קצת, על דא וגם על הא, ואז להפתעתי היא שאלה אותי – על מה בעצם הסכסוך שלכם שם? תוכלי להסביר לי? אני לא ממש יודעת משהו על זה…

היא לא שמעה על אברהם אבינו…. יצחק ויעקב, אולי דוד המלך? שלמה? לא. פניה ריקים מזכרון.
לא, היא לא יודעת כלום. בבית הספר לא לומדים תנ"ך. גם לא על עקדת יצחק, השם עשיו אינו אומר לה כלום. דוד המלך בעצם קצת מוכר לה, גם מוחמד.

אני מסבירה לאט לאט את שרשי הסכסוך שלנו, ממש מראשיתו, והיא מאד מקשיבה, אבל אינה יודעת שום קבר על הבבלים, האשורים, שיבת ציון והורדוס וגלות. ומיהו יהודי…וגם לאעל הכיבושים המוסלמיים באירופה – כל זה מחוץ לעולמה. היא לומדת רפואה באוניברסיטה, באי הדרומי, בדוניידין…

על ישוע היא יודעת.
לא, היא לא נוצרית. מה פתאום? בכלל לא. היא מתענינת בסיפור שלנו, ושואלת שאלות ואני חשה שהיא מנסה לעגן את הסיפור שלנו בעולם שלה, אל משהו מוכר.

הסברתי. איך התחיל הכל.
איך כולנו, יהודים נוצרים ומוסלמים מאמינים באל אחד, ואיך פתאום הוקמה המדינה שלנו.
את המילה "שואה" היא מכירה, לפחות ברפרוף,כך היא אומרת לי ברצינות. כן, היא שמעה על תאי הגזים, עכשיו היא לא צוחקת. עצובה.

אני מונה לה את כל המלחמות אשר עברו עלי מילדותי – וגם על עזה אנחנו מדברות, והפליטים. את המילה הזו היא מכירה. היא ראתה בטלויזיה. אני מסבירה שבעצם אני, אני דור שני לפליטים…וגם את ההבדל בין יהודי, וישראלי…

פתאום – מתוך נבכי הזכרון היא מעיפה אלי את הפצצה – אבא, אבא שלי יהודי!!! בכלל שכחתי, היא אומרת לי.
איפה הוא נולד – אני שואלת.
כן, בישראל, היא עונה לי, פתאום נזכרתי, היא צוחקת. בקיבוץ? יש דבר כזה, נכון??? איך שכחתי היא אומרת.
אצלנו בבית לא ממש מדברים על דברים כאלה…. אנחנו ניו זילנדים.

אני יושבת שם, במיניבוס בצפון גואטמלה, וחושבת על בחור ישראלי. קיבוצניק, בן גילי בערך, קצת פחות מן הסתם, שהלך לארץ הכי רחוקה שאפשר, ויצר לילדה שלוחיים נקיים מחורבן בית המקדש, החשמונאים, הורדוס, חיים בלי גרוש ספרד.|

ובעיקר בלי עקדת יצחק.

יפה כפיר, גואטמלה.12.2013


כאן בגואטמלה הד חוזר אלי מן  המפגש עם הילדה הניו זילנדית: שמו פאוזי. דור שלישי בגואטמלה. כן, שרשיו בפלשתין

נפגשנו בטיקאל.
מוצאו לפני שני דורות – מטייבה, במשולש. כן, טייבה שבה היו הורי קונים ירקות ומתקנים את המכונית לפני האינתיפאדות, אחרי 67.
גם הוא עם בת זוגו: שני צעירים יפים יפים יפים. עשירים בעליל.
הוא מגואטמלה, היא מקוסטה ריקה. לא רחוק להם – שעה וקצת טיסה, והם עומדים להינשא.
הגיעו לטיקאל לחופש.
הבגדים, האביזרים, הכל משדר הצלחה, שניהם דוברים אנגלית רהוטה שוטפת, ויש להם השכלה מצוינת ופניהם אל העתיד.

סבא שלו, כך מספר לי פאוזי, שניה אחרי שהוא שומע שאני מישראל, היה פלשתינאי.
עזב אחרי שהתורכים עזבו את ארץ ישראל.
כמו שמעגל נסגר כך גם הוא מספר לי, במיניבוס שנוסע מ-FLORES ל – TIKAL, איך כל המשפחה גאה בסבא, שניסה את וונצואלה, ובסופו של דבר תקע יתד בעיר נמל בגואטמלה.
הוא היה חכם, ובעיקר ידע לעשות כסף. ידע לשכור בר ליום או ליומיים בנמל… היה לו מידע על אניות שעתידות להגיע,מכר אלכוהול למלחים בימי שיא הביקוש.
כך עשה את ראשית הונו. וכל השאר היסטוריה: הוא נישא למקומית, והקים, עם עוד שני חברים שהגיעו אתו מטייבה בפלשתין עסקים בעניני טקסטיל, ובעיקר משפחה לתפארת.
בני המשפחות קשורים בעבותות של משפחה ועסקים עד היום.

הוא, פאוזי, ביקר בטייבה, כשהיה ילד, אך היום אין לו קשר עם המשפחה בפלשתין.
בכלל לא. הוא גואטמלטי…. רק השם פאוזי נשאר כזכרון למורשת של סבא.

זה הסיפור. כך שמעתי. ורשמתי לעצמי.

ועוד כמה מילים: כתבה לי בעקבות הפוסט הזה אשה ישראלית,בניכר עשיר ומשגשג ובטוח, בארץ רחוקה.
אמא לששה ילדים. על לבטים, על הבנים שכבר לא יגדלו כצברים בארץ.

וכך כתבתי לה:

לא יודעת אם את יודעת שאיבדנו (עם בעלי הראשון ובתי הבכורה) את בתנו יעל בפיגוע חבלני. החיים תמיד מפתיעים מכל הכיוונים, גם לטוב וגם לרע. גם בעלי השני, עמירם, נפרד מן העולם אחרי שלוש שנות נשואים. לא הכל בשליטתי. אבל – אני חולמת בעברית. למרות שמדברת ספרדית לא רע ואנגלית טובה מאד.

לי ברור לגמרי שאני אזרחית רק במקום שהוא שלי. עם כל הגועל נפש. ועם כל הטוב, והוא רב ואנחנו שוכחים אותו לעתים קרובות. גם בגלל שאני דור שני לשואה. וגם בגלל שחוויתי את העולם הגדול, יותרמרוב הישראלים שאני מכירה. חוויתי את כדור הארץ מכל הכיוונים, ואני יודעת שיש דברים שאי אפשר לפתור אותם, ולכל תמורה יש מחיר. אין מתנות חינם. ובעיקר איני רוצה להיות זרה.

הזהות שלי, התרבות שלי, השרשים שלי הם הנכס האישי הכי חשוב לי.

מי אני שאיבדה כאן בת על מזבח המלחמות הלא נגמרות שאעוץ לך עצה …
אבל ילדים נהרגים גם בתאונות דרכים, סקי, שחיה באגמים נהדרים, וגם ממחלות, ועוד ועוד.
ככה זה ולא על הכל אני יכולה לשלוט.

יש בי קבלת הדין, ואני רוצה לחיות בבית.

ששה ילדים זו מתנה של החיים. אני רציתי ששה, נולדו לי שתיים אחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות, ואחת אלוהים לקח אליו. ככה זה. ואני הולכת הלאה. עם הייסורים.זה כואב ויש לי דמעות בעיניים ואני בוכה כעת. אבל זה תמיד עובר. ותמיד חוזר.


לכלכם, ששומרים אתי על קשר – חיבוק חםחםחםחםחםחם ודרישת שלום מגואטמלה. ועל כל היופי והצבועניות והקסמים שכאן, ועל העוני… ואימי המשטר…. בהזדמנות קרובה.

תודה – יפה כפיר, פנאחצ'ל, אטיטלן, גואטמלה.

ינואר 11, 2015|