לבד – ולרגע לא לבד – בפעם הראשונה בחיי יצאתי לדרך לבדי. ולמדתי שהתרמילאית אף פעם לא לבדה.

בנגקוק. פברואר 2002. הצילומים מבקורים יותר מאוחרים. בשנת 2002 לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית.

הגעתי. אף אחד לא מתרגש. אני כן.  מאד. לבד יצאתי מן הארץ – וכעת אני חוששת לצאת משדה התעופה. קראתי על העיר. אני יודעת מה צפוי לי: חם, דחוס ולח, צפוף, ומסוכן, ומזוהם, רועש מאד.  אני – כולי פחדים וחששות, עד חרטה – מה לי כאן?

תאילנד, אנשים טובים, אכל טוב.
לא יכולה לצאת מן השדה. אין לי אומץ. אני פשוט פוחדת. עוד כוס קפה, עוד סיבוב, עוד שעה באינטרנט, קשר דק ורופף לכל מה שהשארתי מאחור… אני עדיין בשדה הממוזג, רוחש המולה נעימה. הכל מוכר ובטוח. כמעט שעתיים – ואני עדיין בטרמינל הממוזג.

סופו של דבר שאזרתי עוז ויצאתי. ואז – בשרשרת התחילו לקרות לי הדברים הטובים.

yafakfir-Bangkok_08_resize - Copy yafakfir-Bangkok_10_resize - Copy
 yafakfir-Bangkok_24_resize - Copy  yafakfir-Bangkok_06_resize

סוראט

על הספסל, בהמתנה ל-Airport bus שייקח אותי אל רובע התרמילאים של בנגקוק פגשתי את Surat Wathana . הכרות ראשונה מני רבות עם זר שהפך לידיד לשעה.
היום אני יודעת – דרכי כמטיילת שזורה היכרויות אין סוף, קצרות ונעימות, היכרויות לא מחייבות, לא מעיקות. חלקן, החלק הקטן, הפכו לחברויות לכל החיים.

Surat הוא מציילון, גר בשוויץ ונשוי לשוייצרית. הוא עובד בסבנה ובסוויסאייר וממנו אני לומדת על אזורי הקניות הכי שווים בעיר – עצה שנרשמת מיד בפנקסי שהתמלא בעצות רבות בימים הבאים. סוראט  נוסע לבקר את בני משפחתו בציילון – סרי לנקה – וכבר הציע לי לבוא לשם לביקור – הוא יסדר לי ארוח אצל בני המשפחה הפזורים בכפרים השונים של ציילון. מפתה – אלא מה???

האוטובוס מתנהל בכבדות בתנועה הצפופה – ובינינו השיחה קולחת – סוראט מספר ואני מקשיבה: איך החליט לעזוב את ציילון לטובת אירופה, איך עבד כאו-פר בארצות הברית, איך נשא לאשה שוייצרית בהירת שער ועור (הוא שחום עם עיניים שחורות נוצצות ושיניים לבנות כשלג), איך קיבל את העבוד בסוויסאייר – ובעצם למה שלא אתקשר אל חבר שלו שהוא סוכן נסיעות ואציע את שירותי כמורת דרך דוברת ספרדית בחלקים שונים של העולם???

כך עד שהגענו. ונפרדנו. נשאר רק זכרון לרגע מכונן, לתובנה גדולה אדם אף פעם אינו לבדו. זה רק נדמה לי, לפעמים.
.

Khaosan. רובע התרמילאים של בנגקוק

המראות והריחות עוטפים אותי בענן מבלבל. מהומה רועשת, שלל ריחות צבעים קולות ואנשים… אני עומדת לי שעה קלה בשקט, מתבוננת, סופגת את העיר. נפעמת מן  המעבר המהיר מעולם לעולם – האם אני עדיין על אותה הפלנטה?

צריך למצוא מקום לינה, אבל עכשיו אני כבר לא מודאגת: עושה הכל לאט לאט, בקצב שלי – אינני ממהרת. תחושה חדשה ממלאת אותי, ואני נפעמת שוב. יודעת – הכל יהיה בסדר. כך אני משייטת לי בתוך ההמולה: תרמיל קטן על הגב, תרמיל גדול נגרר מאחורי. על גלגלים.

המראות מהממים – בנגקוק כולה היא מסעדה פתוחה: דוכנים של נשים מבשלות מכל טוב הארץ. לפתיחה נגסתי פלחי אבטיח, פלחי אננס, בננות מטוגנות ותירס. הלכתי על בטוח – אוכל מוכר ולא מסוכן. בהמשך טעמתי עוד ועוד, מאכלים לא מוכרים, מענינים, ותמיד תמיד טעים – וזול!!! 10 או 20 באהט למנה שקל או שניים, מחיר מצחיק וכשאני רוויה מיצי פירות – מצב רוחי מזנק למרומים!

yafakfir-Bangkok_01_2 yafakfir-Bangkok_02_2
yafakfir-Bangkok_03_2 yafakfir-Bangkok_07_2
yafakfir-Bangkok_06_2 yafakfir-Bangkok_05_2
yafakfir-Bangkok_22 yafakfir-Bangkok_20

בנגקוק – צילומים של  אכל טוב, ואנשים טובים

כבר ערב – ואני עדיין חסרת בית: משוטטת, ופותחת באופן רשמי את הטיול במזרח בביקור במקדש שנקרה על דרכי – ואט, מקדש בודהיסטי: שמו לא חשוב בכלל, עוד רבים היו בהמשך.
נכנסתי.
שתי נשים גלוחות ראש  ולבושות לבן מגישות פרחים וקטורת בכניסה. אני רוצה לשלם – והן מתעקשות – אין צורך לא מדברות מלה באנגלית, מחייכות חיוך ענק, ומסכימות ברצון להצטלם.

מספר הואטים/המקדשים בתאילנד בערך כמספר הבתי הכנסת אצלנו. והם פזורים על כל צעד ושעל, תמיד מרשימים, עם פסלי דרקונים בכניסה, זהב וכחול-ירוק וחלקי מראות נוצצים מעטרים אותם בססגוניות נפלאה. ובפנים – תמיד קריר ושקט. רגליים יחפות, שלווה, ופסל בודהה עם חיוך ומחווה כלשהיא.

טוב לי.

yafakfir-Bangkok_03_resize - Copy yafakfir-Bangkok_21_resize - Copy

סוזאן

ישראלים שפגשתי בדרך המליצו על גסטהאוז או שניים, ואז נקרתה בדרכי סוזאן: אשה גרמני צעירה וחייכנית ששאלה אם אני מחפשת חדר.

כן. מיד עניתי כן.. יופי, היא אמרה. היא בדרכה לשדה התעופה ומפנה את החדר בו לנה.
כמובן ששמחתי.
140 באהט (כ-14 ₪) – ויש לי פינה להניח בה את ראשי.
בדיעבד הסתבר לי שהיה זה החדר הצנוע ביותר בו לנתי במהלך כל הטיול. שסוזאן – פסיכולוגית גרמניה חכמה ונחמדה כל כך הביאה אותי לשם קצת הטעתה אותי. בקלות יכולתי ללון בתנאים הרבה יותר טובים. בהמשך העליתי את הרמה – אך שם למדתי שיש אירופאים משכילים ולא עניים שסוחטים כך את תקציב הטיול למכסימום האפשרי… מין פילוסופיה שכזו, לחסוך בכל מחיר.

מקלחת מהירה, כמה דקות אינטרנט בקומת הקרקע הממוזגת, עוד פלח אננס – ולישון.
סוזן חזרה במחצית הלילה – היא טעתה ביום הטיסה – יש לה עוד יום בבנגקוק.
היהנפלא. אני זכיתי

בילינו יחד את היממה הבאה -צחוקים ושיחת נשים – וגם למדתי ממנה הרבה –  איך להסתדר בעיר הסואנת הזו



 

מלבד היום הזה הייתי חודש לבדי בתאילנד, עם חברים רבים לדרך. טיילתי בבנגקוק, ובצפון, ובאיים.
אלף חוויות היו לי אז בתאילנד….. נשאר הזכרון. מתוק. של עצמאות. של הרפתקאה. של כיף לחיות. ללמוד ולגלות. ולחזור הביתה. ומסעות אישיים רבים שבאו אחר כך.

פברואר 26, 2016|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *