לחיות עם הכאב

שברי חלומותיי 

בסוף כל הדרכים
הקבר
מחכה
לי.
ילדתי
בתכריכים.
אני חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה
וצוללים
אל בור שחור.
מרוסקים.
שברי חלומותיי מסתחררים בבור שחור.

 




במקום

חשבתי בלבי
שהיום אחרי הצהרים, במקום ללכת לסרט
אסע לבית הקברות,
אחבוט ראשי במצבה:
אפצע את עור המצח,
אנפץ את הגולגולת,
אמות.
איתה.

 

 


כובע תכלת

 קניתי
כובע תכלת,
עם תיתורת רחבה.
בחלונות הראווה
נשקפת  לי
אישה אחרת: אין משא במסעה
יפה
גבוהה
ומחייכת.
לא לוחכת אש את נשמתה.


בים
שחור של בכי   

בים
שחור של בכי

אני

צוחקת
מחייכת
מדברת
מספרת
וחולמת,
מגשימה,
ועוד, ועוד

 

ובה
בעת  

נחרכת נשמתי
מצער,
לאיטה.
וכך אני
נשרפת
מתפוררת
לאבק ואפר.
בלי בתי, המתה,
בלי בתי.

 




הכאב שלי      

הכאב כולו שלי
ושל בתי המתה.

לה אבחה של אש
לי כוויה
לעד
שורפת, מדממת.

מדממת
אט
עד
שיאזלו ממני
החיים,
אל השלווה שאחרי הכל.

 




טסה לשמיים

טסה לשמיים.
היא לא כאן.
נמוגה.
הרף עין קל,
עפעוף קצר של מלאכי הרשע.
פצצה התפוצצה.
ילדה שלי התפוצצה
באור ואש ורסיסים
ולהבה:
הכל נמוג –
הטוב
הקסם
החמדה.
האהבה .

 




זו הכמיהה לחלומי

 

זו הכמיהה לחלומי.
מובטח ולא קיים ולא בר השגה:
כמיהה לזוך.
לטוהר.

אני
נחבטת, מתרסקת.

מדרכות מלוכלכות
זיעה
דמעות
קמטים
פצעי בגרות
פצעי זקנה

רק מוות ואימה.
ופחד.
אין בלתם.


לא
אל האושר

 לא
אל האושר,
רק לשקט
אייחל.
הוא משאת הנפש.
שקט ומבורך,
נטול כאב,
נטול געגועים אל מה שלא יקרה אף פעם..

 

שקט של חיים, משאת נפשי.
לא דומיה של מוות!

צעקות של ילדים ברקע,
תינוקות.

גברים, נשים בשלהם,
בקרבתי.

אני –
שותקת.

לבדי.

 


לי אין מילים

לי
אין מילים לתת ביטוי לכאב
או להגיד
אפילו לא לחשוב את הכאב.
לי אין מלים לכעוס.
אני חושבת על בתי  שנקברה באדמה הזו
בפחד, באימה וחרדה.
לי רק
אפשר
להיות
קפואה
ובי
גוש קרח
בין סרעפת לצלעות.
בכוחותיי, דלים,
כלים,
אני
נושאת
את מה שחי בי עוד…


הצער הוא בכל, יעל

הצער הוא בכל, יעל.
בהעדרך.
בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי,
ותהיי לי שוב, בתי.
הצער הוא בכל.
בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.
לאט.
זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה
זאת.
לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה
שאת היית.
נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע.

הצער הוא בכל.
הצער
בקנאה  באימהות שילדיהן כולם חיים.
מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני
רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.

הצער הוא בזיכרון של הדקות האחרונות.
סיפרו לי איך: האש, הרעם, איך נפלת פקוחת
עיניים.
לא הייתי  שם לשמור עליך.

בכל מגע עם המציאות עולה הצער.
בחדשות.
במלחמה האחרונה.
בדיווחים מן השטחים.
בקורותיו של הסכסוך.
בכותרות העיתונים.
מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי.

והשמחה בכל.
באליה שזה עתה נולדה.
ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.
וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך,
את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.

 ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה
ולפעמים צוחקת,
אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,
אישה שמתבגרת אט,
אל הזיקנה,
אישה שמחה במה שיש, יעל,
חולמת חלומות,
חווה את הכאב
ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,
היכן הייתי,
מה חוויתי,
מה היה לי טוב
וכמה אושר יש כאן,
אושר שאת לא תזכי לו לעולם.

 וכך הזמן חולף ומתכלה.
ויש בו צער ושמחה.
ואת כבר לא יודעת, לא שומעת,
ואין מנוס מלהיות כאן בלעדיך,
לבדי.

 


עוד לא ביכיתי את בתי   

 

עוד לא.
עוד לא ביכיתי את בתי.
לא לבשתי שק ואפר.
לא בכיתי.
לא ייללתי.
לא צעקתי.
בידי
משכתי
את עצמי לאור:
לצחוק, ליופי,
אל מנת חלקם של אלה שהשכול דילג על מעונם.
בציפורניים
ציפורניי תקועות בבשר לחיי, מצחי, מושכת
למעלה את חיי שלי
מתוך
השכול,
הדם.
לאור,
אל החיים.
כאילו כלום לא התרחש  בהרף עין של ברגים ומסמרים וחומר נפץ.
והחיים הולכים ונמשכים, כאילו לא היה
דבר.




קוים מקבילים

שש שנים למותה של יעלי

החיים
שוצפים
כמו ים
סואן גועש ורב פנים
צורות

צבעים
שקיפות
ועכירות

ותהומות
וגל
נישא אל על

ורסס
רענן
.


איתם

הכאב.
כמיהת הלב:
למות,
אתה.


נעים בקו מקביל
עולים
יורדים

לופתים
את צווארי,
מושכים אותי לתהומות
.


עוד מעט

 

תמיד אני צוחקת
תמיד אני בוכה
איתי תמיד  בתי החיה, ובתי המתה.
כך, לאט,
בין הקצוות,
אובדת לי צלילות הדעת.
עוד מעט
כמו המשוגעת של  הכפר
אטמון ראשי ברמץ חם של מדורה,
אצרח אל השמים
אל האדמה

לקול צחוקם של ילדים בערב קיץ
בגינה הציבורית
ינואר 11, 2015|