בסין זה אחרת – או מפגש תרבותי עם הרגלים קטנים ואחרים.

* כשאני יושבת לשולחן במסעדה זה משונה: המלצרית פורשת לי מפית כמו לילד, קצה אחד מתחת לצלחת והשני מעל ברכי.
זה טוב, כי בסין אני אוכלת בעזרת מקלות אכילה. 90 אחוז מן האוכל מגיע לפי. היתר מתפזר בדרך…
אני נהנית להתאמן בשימוש במקלות אכילה, וכמו חסידה אני מלקטת בטנים, פולי שעועית ומיני שרימפס זערוריים אל פי.

*הסינים גורפים את המזון בעזרת מקלות האכילה, או כף קטנה, מתוך הקערית שמוצמדת לסנטר, הישר לפה, בקול שאיבה ומצמוץ רמים. כך גם אני. שותה את המרק היישר מן הצלחת.

כשאני אני עושה זאת כאן, עם חברים בבית – זה קצת מוזר למי שמסביבי…

*הסינים יורקים הרבה בשעת האוכל: המזון מוגש ברוטו, עם העור ועם העצמות. קצוץ קצוץ ובתוכו הרבה דברים מיותרים. יש גם יצורים מן הים, וזה טעים, אך יש הרבה כיטין (חומר קרני שמצפה את גוף הסרטנים), רגליים, ראש ושאר חלקים לא נעכלים: צריך ללעוס, למיין בעזרת הלשון – ואת העצמות והשאריות הקשות – מה לעשות איתן? יורקים החוצה.

לתיירים מניחים צלחת שטוחה (הסינית אוכלים מתוך קעריות) להניח בה את השאריות, המקומיים יורקים החוצה, מתחת לשולחן – או על השולחן.

אסור להשמיע קולות??? בסין זה לא תקף. אוכלים, יורקים, מגהקים, משהקים… בהנאה ובלי חשבון. מה שנתקע בין השיניים – דינו לקבל טיפול נמרץ, בפומבי ובלי עכבות, עם האצבעות או מחצצות – עד שהוא נפלט החוצה ביריקה. למרחקים.

זה לא תמיד עושה לי טוב, ולא לגמרי התרגלתי. יושבת לשולחן עם כל החבורה, וקיבתי מתהפכת.
כן – החינוך. ההרגלים. לא קל להיפטר מהם, גם לא באופן זמני.

אוכלים – והאיש הסיני שיושב לידי יורק במרץ ופולט את השאריות במרחק 10 ס"מ מצלחתי.

זה לא מוסיף לי תאבון, דוחה ומעורר צמרמורת

זה פער תרבותי, אני אומרת לעצמי. אנחנו לא יותר טובים, רק אחרים.

ובכל זאת – זה קשה לי.

לגהק ולשהק זה לגיטימי, מקובל, וגם יותר בריא:

הסינים לא שומרים שום דבר בבטן – הכל יוצא החוצה, למרחב הפתוח., והקולות והריחות בהתאמה.

אותי למדו אחרת: תאכלי עם פה סגור. לא שמים סכין בפה. לא נוגעים באוכל בידיים. את לא בתזמורת – לא משמיעים קולות בזמן האוכל… כך עמלה אמי קשות לעשות אותי למחונכת

אם נתקע משהו בין השיניים – דינו לקבל טיפול נמרץ, בפומבי ובלי עכבות, עם האצבעות או מחצצות – עד שהוא נפלט החוצה ביריקה. למרחקים.

ועוד כמה דברים שונים – במושגים שלנו:

*אצלנו לא נוגעים באנשים זרים, אבל בסין הם כן נוגעים.
המדריכה המקומית שעובדת אתי משלבת את זרועה בזרועי, והולכת אתי כאילו חברות טובות, זרועות שלובות, ידה נוגעת בבטני וכתפה מתחככת בזרועי, ולי זה לא ברור אם זה בסדר, אם ככה זה בסין, או שיש כאן סכנה שאיני מודעת לה…
מדריכך אחר טופחת על שכמי בכל דקה, מכה קלות על זרועי, נוגע בגבי תוך כדי ההליכה המשותפת, ההסברים, הכל לצורך הדגמה והמחשה, וכל הזמן, נוגע ונוגע..

מביך לרגע – אחר כך התרגלתי.

לעומת זאת – לא מתנשקים.

כשאנחנו, המדריכות, נפרדות בסוף היום- אני, בלי מחשבה, מצמידה לה לחי. היא נרתעת לפני שהספקתי להדביק נשיקה על לחיה. למחרת היא נזהרת – ובפרידתנו שומרת מרחק בטחון.

*הכי הכי חזק – הריח של השירותים. קשה לי . בתחנות האוטובוס, בתוך הרכבות….האנשים סביבי כאילו לא חשים בו כלל.. לא רגישים לריח. ופרטיות – אין דבר כזה: בשירותים אין מחיצות…
לגרד בין אצבעות הרגלים – זה מקובל: כשמחכים לאוטובוס,לרכבת, המדריכות באתר התיירות שמחכות למטיילים, זה עיסוק מרגיע.

לגהק ולשהק זה כיף, וכדאי: הסינים שסביבי לא שומרים שום דבר בבטן – הכל יוצא החוצה, למרחב הפתוח. והקולות והריחות בהתאמה.

לפעמים אני חושבת לעצמי –

איזה כיף להיות סיני…

ינואר 11, 2015|