הדף הזה הוא התרומה שלי, הקטנטנה, להזכיר שזה קרה. שלא נשכח. וגם להגיד, לעצמי ולעולם, שהחיים נמשכים למרות הכל. ויש לנו חובה לעשותם טובים יותר.

cambodia_mines_victims_2

קטועי האברים, אימת המלחמה,…

רצית לא להיות שם, לפעמים…
למראה הקטועים והגדמים – רציתי לא להיות שם, ללכת למקום אחר.
כך הרגשתי כשנתקלתי בתזמורת באנגקור: מנגנת בלי עיניים, בלי ידיים. מנגנת עם מה שנשאר מן הפיצוץ.
הוכיתי הלם: לא סתם חבורה של נגנים, אלא כולם נכים, עוורים, קטועי ידיים ורגליים, ומנגנים כדי לחיות. לא לקבץ תרומות ונדבות. נותנים תמורה לכסף.
עמדתי שם והתאבנתי, מול הצלקות והעניים הריקות.
cambodia_mines_victims_1

פיצוץ.
אימה.
יעל.
יעל שלי, גם היא.

גם היא התפוצצה ונהרגה, במלחמה אחרת, מלחמה שלנו, מלחמה שאנו לכודים בה, ללא מוצא.
והעולם חי את חייו כאילו כלום.

וגם אני, מולם, ועוד מעט אלך, והם ישארו עם אסונם.
וגם אני.עם אסוני.
והעולם… שותק… כי ככה זה. תביני, ככה זה.

אני כבר לא תיירת סקרנית: אני בתוך האש אתם, נשרפת ובוכה.
אימי המלחמה הם גם שלי, זה לא רק סרט, אלה הם חיי, בתי שלי וחבריה.
דם ואש והיא בתוך הרוע וההרס.
אותו הרוע.
אותו כאב.
אותה אימה.

cambodia_mines_victims_4
היתה כאן מלחמה קשה.
מצעירותי (1975) אני זוכרת צילומים בעיתונים, סיפורי רעב וסבל ואימה.
ומלחמה של מישהו אחר: עם מוזר, מלוכסן עיניים, לא חלק מן העולם שבו חייתי.

ב-17 באפריל 1975 השתלטו על קמבודיה הפורחת כוחות החמר רוז' והנהיגו בה בכח ניסוי חדשני: בקמבודיה יהיה עם של עובדי אדמה מחונכים מחדש במדינה אורקית חד מעמדית במשטר קומוניסטי נקי, על פי תורת מאו צה טונג.
זה היה משטר אימים מן הקשים שהעולם הכיר. הם בנו עולם חדש כאילו אין חיים ואנשים.
הם זרעו חורבן והרס ופינו ערים, שרפו וניתצו ובעיקר רצחו כל מי שיש לו השכלה או משקפיים: נזירים, מורים, כל מי שדובר שפה זרה וכל מי שלא התאים לדעתם לעולם החדש.
הורים הוצאו להורג בידי צאצאיהם, ילדים "טהורים" ומחונכים מחדש.
הם לא התאימו לזמנים החדשים.
החמר רוז' הקימו מחנות ריכוז וענויים.
הם הרגו מאות כל יום במהלומות כדי לחסוך את מחיר הכדורים.
שרפו את הכספים בבנק כי במשטר החדש אין יותר צורך בכסף.
מנהיגם, פול פוט, הנהיג ביד רמה משטר טרור על עם שפוט ומדוכא: משטר שהרס בשיטותיות את התשתיות של המדינה במשך ארבע שנים.

cambodia_mines_victims_5

בסוף – פלשה ויאטנאם לתוך קמבודיה.
אחר כך לקח האו"ם את המדינה השסועה אל תחת חסותו.
אותו האו"ם שנתן לפול פוט וחבורתו מושב באו"ם בתמיכת אמריקה, אמריקה "שלנו" : החמר רוז' עזרו במלחמת ויאטנאם, ותוגמלו.

והעולם שתק. כמו בשואה שלנו. אותו עולם, אותה שתיקה.
וגם אני שתקתי. חייתי את חיי ולא היה אכפת לי.

מה יכולתי לעשות?
זה היה רחוק.
לא הבנתי מה קורה.

אני שומעת את עצמי אומרת את אותם המשפטים הנדושים. המוכרים לי ממקום אחר.
וכך כולנו: לא ידענו, לא הבנו, לא שמענו, לא עשינו כלום.
קראתי בעתון. המשכתי הלאה.

נורא מכל – זה לא נגמר: המדינה זרועת מוקשים. והם מתפוצצים מדי פעם, עםד היום.

אסור לרדת מן הכביש. כתוב בספרי ההדרכה -להיצמד לדרכים הראשיות ולא לשוטט ולחפש אתרים לא מוכרים.

המדינה זרועת מוקשים, ואנשים עדיין נפגעים מהם.

זה לא תמיד הורג .רק מתעוורים, ונקטעות להם גפיים…

כאן אין אגף השיקום של משרד הביטחון… ואין עובדי שיקום לתמוך אותם, ואין פרוטזות .
רק גוף שהתרסק – והרצון לחיות.
ינואר 11, 2015|