מיאנמר – בעינים שלי – הכל אחרת

על מה ששונה ולא מוכר, לפעמים מוזר ולפעמים צובט את הלב. על מה שמוזר בעיני: אבל – אולי אני המוזרה?

לכל מקום אליו פניתי – אני במוקד המבטים: כמו זרקורים מופנים אלי . במסעדה, בשוק המבטים עוקבים ומלווים אותי בכל פינה. אני המוזרה, האקזוטית, הלבנה הגדולה מכולם, עמוסה במצלמה גדולה ותיק, מעוררת סקרנות.

אין בי פחד. רק אי נוחות מסוימת.

אוכל

אכלתי בפשוטות שבמסעדות, עם התושבים המקומיים. ככה אני – לא פוחדת. הבטן התרגלה מהר – ונהניתי.

בכל מקום הייתי לאטרקציה: אישה לבנה וגדולה…. תמיד הייתי במוקד המבטים. מכל השולחנות ומן הרחוב לוטשים אלי עיניים. בסופו של דבר התרגלתי לאכול בתוך המבטים. פעם ספרתי 12 איש צופים בי בזמן האוכל.

האוכל עממי טעם לי מאד. טעמים קשה לתאר כידוע. רק אומר שתמיד הופתעתי, ובדרך כלל אהבתי: אורז לבן עם תוספות רבות לא מוכרות ומענינות. קארי הם קוראים לזה, תבשיל מתובל – Fish curry או Chiken curry וגם מינים אחרים של בשר – תמיד עם שלובים מפתיעים של תבלינים ואגוזים.

לא לשכוח להגיד – Not spicy!!! אחרת ישרוף בפה.

המיאנמרים אוכלים במזלג ביד שמאל וכף ביד ימין: מעמיסים במזלג ואת הכף מגישים לפה. סכין – רק לתיירים. בין כה אין מה לחתוך:
אין מנות בשר גדולות – שניצל פולקע סטייק וכו: מקורות החלבון מוגשים קצוצים לפיסות עם הרבה אורז ותבלינים. לא אוכלים ביצים שלמות- אלא מוסיפים אותן לאוכל, במשורה. רק לתיירים מכינים בבוקר חביתה.

קינוחים לא בתפריט, ובכלל יש מעט מאד מיני מתיקה. הממתקים המקומים לא טעימים בכלל, טובים רק לחלק לילדים באתרי התיירות.

גבינות אין, או כמעט אין. כך גם שאר מוצרי חלב. לעתים אפשר להשיג Lassi- -משהו חלבי דומה ליוגורט – אבל זה נדיר, ואם בכלל – אז רק ביום, טרי, ולא בערב, למנוי החמצה וקלקול במשך היום. אין כמעט לחם, למעט במלונות, ואין מוצרים מקמח.

אין הרבה פירות: אכלתי מנדרינות – לא מתוקות, זה מה יש. ובננות – כי זה מתקלף ובטוח. במלונות תמיד הגישו פפאיה. פעם נסיתי פומלה – היא היתה חמוצה ויבשה. לפעמים ראיתי גויאבות גדולות ושזיפים – אבל צריך לרחוץ בסבון ולא היה איך.

למעשה – אין תעשית מזון: האוכל כולו נמכר טרי בשווקים: מבשלים בבוקר ליום אחד. אין תעשית מוצרי חלב, אין מוצרי בשר, כמובן אין בכלל מזון קפוא. אין שימורים בקופסאות. בדוכנים הדלים מוכרים מיני ממתקים ביתיים וקצת מטוגנים, ארוזים בשקיות קטנות תוצרת בית.

מראה האוכל בשווקים, הבשר והדגים וגם הירקות – לא תמיד מעורר את התיאבון… והנקיון – לא משהו…

הבישול – בבתים ובמסעדות הפשוטות – על עץ או גחלים. או עץ. רק מי שעשיר מבשל על גז. בהתאמה – כמעט ואין מקררים.

המשקה שלי בכל מקום – Lime juice – תמיד קניתי בקבוק של מים מינרליים ומהלתי פעמיים, ושתיתי לרוויה.

האנשים

הבורמזים רזים קלים ודקים. (מהר למדתימי שקשור לשלטון עולה במשקל: ראיתי את אנשי הצבא – במשרדי הממשלה, מתארחים במלונות – רובם מפוטמים יפה, מרופדים ועגולים.)

הם ממש מתקפלים: עוברים בכל רגע פנוי לישיבת קריסה, ומסוגלים לבלות כך שעות, וגם לישון כך בנסיעה ארוכה – לא נרדמות להם הרגלים.

השקט: מדהים, כמה קהל גדול יכול להיות שקט. ובמיוחד הילדים. בנסיעות ארוכות ולא קלות אינך שומע קול. האוטובוס מלא ומפוצץ – ושילדים לא נשמעים. לא בכי ובודאי לא צריחות וצעקות.

פעם אחת שמעתי ילד בורמזי בוכה, מנדנד, מעצבן: זה היה בבית מלון על חוף הים, עם משפחה עשירה, מקורבת לצלחת.

שמחה בעיניים – תמיד: כל פניה אל מקומי נענית בחיוך. תחילה חשבתי שזה רק אלינו – התיירים – אך לא: בתחבורה הציבורית בכפרים – כל נוסע מתקבל בשמחה, מפנים מקום וצוחקים וצוהלים. כל כך שונה מן הנסיעה בתחבורה בציבורית במערב – שם כל אדם תוחם עצמו בתוך עצמו.

נסעתי אתם שעות ארוכות בתנאים שהיו לנו קשים ביותר – לא שמעתי טענה, רק צחוק שמחה ומבטים לבביים. שום תקלה לא הוציאה אותם משלוותם. השקט והחיוך שלטו בנסיעה. הרכב כבר מלא – והנהג מעמיס עוד ועוד אנשים ושקים וסלים ותינוקות – איש לא מתלונן – ולא צועק או טוען שכבר צפוף… מצטופפים, מקפלים רגלים, מפנים מקום – וצוחקים צחוק לבבי…

תקלה באוטובוס באחת אחר חצות – דממה. מחכים. בשקט כמעט מוחלט. שעה על הכביש באמצע הלילה. כלום. שותקים ומחכים.

הגברים בבורמה יורקים: – הגברים לועסים את אגוז ה- Betel שיש בו חומר מעורר, מזכיר קצת את עלי הקוקה באמריקה הדרומית. זה מאדים את השיניים, ונראה די רע לטעמי: גודשים את הפה ברוק אדום ומרביצים סמחטה מגעילה ישר ליד הרגלים שלך. כל המשטחים (אין מדרכות, הכל משטחי עפר כבושים) צבועים בטביעות רוק אדומות ומחליאות. אותי זה הוציא משווי משקל לא פעם, גרם לי הרגשת גועל קשה והביא לי חשק לעוף משם, ומהר.

בכל פינה בעיר ובכל כפר מוכרים את זה: עלים גדולים ירוקים, מרוחים בחומר לבן דביק וסידני ובתוכם שברי אגוז ה- Betel . טעמתי, לא אהבתי, וזו לשון המעטה.

 

לבוש

הלבוש הלאומי במיאנמר הוא חצאיות-מכנסים Longyi לגברים ולנשים.

הלונג'י הוא רצועת בד דק תפורה לרוחב כך שנוצר גליל: מהדקים וקושרים את העודף- הגברים לפנים,הנשים – בצד. אין כפתורים רוכסנים וסרטי קשירה, וזה לא נופל: מדי פעם מאווררים ומיישרים – וקושרים מחדש. וכולם לובשים את זה – הגברים עם חולצות רגילות והנשים – חולצות מבד תואם. עשירים ועניים לובשים לונג'י- נדיר לראות מקומי במכנסים או אישה בשמלה רגילה.

במיאנמר אין נעלים – גם אין סנדלים: כולם כולם, גברים נשים ונזירים ונזירות, עניים ועשירים, כולם נועלים סנדלי אצבע, מעור, מבד קטיפה או מגומי, ואם אתה ממש עני – מצמיגים ממוחזרים. חיפשתי משחת נעלים -המוצר לא קיים.

דרכים ותחבורה

במיאנמר ההגה ימני – ונוהגים בצד ימין. ההגה הימני הוא מורשת מן השלטון הבריטי. וגם מיפן – ממנה מיובאות כל המכוניות. ולי יש הרגשה שהמיאנמרים נתקעו – לא לכאן ולא לכאן.לעקוף משמאל כשההגה בצד ימין? לא חכם.

הדרכים חשוכות ועמוסות ביום ובלילה: מפחיד מאד, לעולם לא הייתי מעזה לנהוג כאן. הרבה הולכי רגל ורוכבי אופניים בתוך האבק, הצופרים פועלים ללא הרף ואיכשהו התנועה מתנהלת ללא פגע.
אין תמרורים. אין כמעט שילוט דרכים, נדיר. אין אבני שפה, אין שוליים לדרכים. אין צמתים מרומזרים, אין תאורת רחובות… מהומה מושלמת ומפחידה.

קשה לתאר כמה הדרכים משובשות. כשכבר מתקנים ו"עובדים בכביש" – כואב לראות את הנשים קורסות בשמש ומסדרות את האבנים בתוך המהמורות בעבודת ידיים, והגברים – מנפצים בפטישים את הסלעים.

כל המכוניות יד שניה בלבד ומיובאות מיפן. יש בלי סוף משאיות טנדרים ואוטובוסים שהם מתים חיים – שריד לכיבוש הבריטי שנגמר ב-1948: גרוטאות שלא תאמנה מעמיסות מעל ומעבר למקובל אצלנו, אנשים סחורות ביחד בערמות והכל תלוי מכל הכיוונים. הרכבים הישנים הם בני ששים שנה: משאיות דודג' רועשות ומעשנות שעדיין נושאות מטען כבד והמוני אדם.

מתקנים הכל. אין רכב שאינו בר תיקון

הרבה אופניים. טוסטוסים. בעיקר בערים. בכפרים – עגלות עם גלגלי עץ גדולים, ללא צמיגים מנופחים, מרופדות בחלקי טיירים ישנים: סוסים נמוכי קומה להובלת אנשים, ובעיקר – שוורים להובלת היבולים לחקלאים.

מאד מקובל במיאנמר – ללכת ברגל.

המדינה והמשטר

המשטר דואג לאנשי השלטון: מיד חשתי את זה – העם הזה חי למרות הממשלה שלו ,ולא בעזרתה.

המקורבים לצלחת – אנשי הצבא – בולטים מאד על רקע העוני – מיד רואים אותם, במכוניות פאר, במדים או בגדים יקרים ביותר, ובעיקר בגופם המלא והמרופד.

למיאנמר צבא מושקע – אבל אין לה אויבים: הצבא מיועד לפעול נגד האזרחים, נגד התקוממות פנימית, לשמור על כת השלטת מפני המוני העם.

ההשקעה של הממשלה במדינה אפסית. אין ביטוח לאומי, אין ביטוח בריאות ששווה משהו ומערכת החינוך פועלת ללא משאבים.

השוק השחור בדלק פורח, וכך גם במטבע זר.

יש קיצוב קשה בדלק – 30 גלון לחודש למכונית. ועיקר הדלק נמכר בשוק השחור. בתחנת הדלק בין הגרוטאות הממונעות ניצבת Toyota Land cruiser חדשה נוצצת, ובעל גוף לבוש יפה מכל היתר מתדלק, וממלא שני מיכלים נוספים, שיהיה.

אנשי העם הזה עובדים קשה מאד, ממש בפרך: בחקלאות, וגם בערים. מיצרים את הפרנסה יש מאין.

העוני אין לו סוף – והוא בולט בכל פינה ובכל מקום: רבים מאד מן התושבים חיים בסוכות, מבשלים על גחלים ורבים מדליקים נר בלילה, כי אין חשמל. את המים מביאים בחביות או בדליים, אל הבית, ממשאבה משותפת לכל הכפר.

אין מיכון: בחקלאות – הכל נעשה בעבודת יד. מדהים עצוב ומדכא, לראות נשים דשות אורז בשדה, חובטות את השיבלים על משטח מעץ ומשתכרות 600 צ'אט (כחצי דולר) ליום עבודה בשמש. כך גם החריש – תמיד במחרשה מעץ ושור. את התוצרת מובילים בעגלה עם יצול וגלגלי עץ גדולים – ושני שוורים מושכים אותה.

הדת

אין סוף פגודות מקדשים ומקומות קדושים לבודהה: לי זה נראה כמו אופיום להמונים, מפלט מן המציאות הקשה שמסביב.
המיאנמרים עולים לרגל, כורעים ברך, משתחווים, מנשקים, מעתירים בשמים ופרחים, יוצקים מים וקונים קישוטים פרחוניים לשים על הפסלים.

בודהה לבוש יפה, שלא יהיה לו. קר בחורף יש גלימה עבה יותר… ולעתים הוא מצופה זהב עד שקוי דמותו מיטשטשים והוא הופך לפסל שמנמן עשוי עלי זהב..יש מקום במנדליי שבו רוחצים אותו כל בוקר. ובמקום אחר – מרכיבים לו משקפי ראיה..

תקשורת

במיאנמר הניתוק כמעט מוחלט:

הסלולרי לא קולט בכלל.

האינטרנט יקר מאד, איטי , מרגיז. המדינה חוסמת את Hotmail Gmail ודומיהם – ובאופן לא מפתיע יש תמיד מי שמוצא דרך לעקוף את האיסור.

ועוד פרטים פיקנטיים –

אין ניר טואלט – רק במלונות. יש מים במקום: במקומות המפוארים צינורית עם ברז בקצה לשטיפה, בשאר – שוקת מים עם כלי פלסטי… יותר נקי, יותר נעים… ומתיבש בין כה וכה מהר.

מחוץ ליאנגון ומנדלי – אין כלל מערכת ביוב: הכל זורם בתעלות בצד הדרך, או נספג ישר לאדמה. בין כה וכה צריכת המים מעטה, מדיחי כלים ומכונות כביסה הם מושג לא קיים. מים חמים אין ברוב הבתים, ורבים מתרחצים ברחוב על יד חבית של מים – יוצקים חופפים ושוטפים בעזרת קערה פלסטית.

 

מזג האויר

נובמבר יבש , לא חם מיד, והלילות קרירים. עשן של מדורות בלילה ואבק ביום בכל מקום כמעט.
על חוף הים (נאפאלי ביץ' – Ngapali Beach) נהניתי הנאה עילאית, כי האויר היה נקי ונטול ריחות שליוו אותי כל הזמן בכל מקום.
ינואר 11, 2015|