מיאנמר שלי – מלים וצילומים: שלושה שבועות במיאנמר –
( מיאנמר היא בורמה, השם שהבריטים נתנו לה בתקופת שלטונם כאן, עד 1948).

  מלים אלה נכתבו בביקורי הראשון במיאנמר – נובמבר 2005.
 בספטמבר 2007 רעשה הארץ – העם בהנהגת הנזירים  ניסה להרים ראש ודוכא באכזריות ובמהירות על ידי הכת  הצבאית.

עם המיאנמרים – גם אני חולמת על חופש לבני העם הצנוע והכנוע, החם והמופ



זה רק ביקור קצר: אני יודעת, זו רק נגיעה של מטיילת. ובתומו לא אהיה מומחית – אינני מתיימרת להכיר ממש.  רק לומר – זה מה שאני הרגשתי.

באתי למיאנמר ללא  הכנה מעמיקה. נקיה מדעת –  שבויה בתיאורי הקסם של עולם התיירות:
·        ארץ הזהב, התכלת והאבנים הטובות, ארץ בהם עצר הזמן מלכת,
·        ארץ הפגודות המשנות צבען לעת שקיעה.
·        ערי בירה עתיקות – זכר לממלכות עבר שחלשו על דרכי המסחר.
·        מרחבי אדמה פוריה, אגמים נסתרים וערוגות צפות, בתי כלונסאות ושבטים צבעוניים.
·        ארץ של נזירים שלווים עוטי גלימות כתומות המוסיפים לה נופך של קדושה ורוחניות.

 

במיאנמר למדתי –  נכון.  וגם נכון – זו ארץ של דלות ועוני ודיכוי ואין תקווה.

העוני מנוול את האדם: האנשים כלים בעבודה קשה ומייסרת.
ראיתי אותם עמלים כנמלים בשדות ובדרכים כמו שעבדו בימי אבותינו. כאילו לא היתה בעולם המהפכה התעשיתית. שכרם פרוטות – ללא סיכוי להתרומם מן הדלות הנוראה.

 נורא מכל- הפחד מן השלטונות:  תחושה קשה של אין אונים, והשלמה עם היותך קורבן.

לי זה גרם לחוש כמו פסיק קטן, כמו אפס מאופס,לנוע במדינה שהאזרח בה הוא גרגר דפוק דרוס רמוס ומיותר.
מדינה שבה האדם הקטן הוא חסר חשיבות לגמרי, לגמרי, והתייר – במעקב מתמיד: נרשם ומסומן בכל מקום, נזהר שלא לומר בקול מלים מסוכנות.

זה לא היה קל: בפעם הראשונה במסעותי חשתי לפעמים – לכאן איני רוצה לחזור.

זה קרה כאן, במיאנמר, בעיקר כשהגברים בכל אתר ירקו, לכל כיוון ושוב ושוב,  סמחטות מגעילות של רוק אדום, דוחה ומצמרר, אותי.
שוב ושוב במקדשים חלצתי את סנדלי, הלכתי יחפה והייתה לי הרגשה שאני דורכת על רצפה מטונפת, מלוכלכת.
לא נפטרתי מן ההרגשה הזו, גם כשהתקלחתי ורחצתי את הסנדלים כל יום במים וסבון.

הרגשתי כך שוב שובו, ויותר מכל – כששוב הצגתי את דרכוני בדרכים,  ושוב ושוב רשמו את הפרטים שלי  חילים במדים. הם היו נחמדים מאד בדרך כלל – ולי היתה הרגשה – שהכל תלוי, וכלום לא בטוח: ירצו – יעבירו, ירצו –  יעצרו ויחקרו ויעשו בי כרצונם.

הרבה חשבתי על הגברת אנג סו סוצ'י, המנהיגה שזכתה ברוב בבחירות וכבר 10 שנים כלואה בביתה על ידי השלטון – בעודי מטילת בארצה בחסדו של אותו משטר, בזכות הויזה שהעניקו לי שוללי החרות של תושבי מיאנמר.

 הבאתי לפניכם את  לפניכם מיאנמר שלי – מלים וצילומים.

ינואר 11, 2015|