פרידה מואראנאסי.

את מריה פגשתי "BROWN BREAD", בית קפה הזוי לחלוטין, מיזוג אויר ולחם כפרי וקפוצ'ינו אמיתי בתוך הסמטאות של העיר העתיקה ב-  VARANASI. טיילנו יחד, שתי נשים בקצות הזמן – הצעירה והבוגרת בלי שום מחסומים. הינה נפלא.

3_2
מריה ונהג הריקשה ראשם. כעסתי עליו כי בקש מחיר מופרז, והוא לא הניח לי, עד שהתרציתי, כי אשה כועסת זו קארמה רעה. חזר וחזר וחזר למרות שגרשתי אותו, עד שסלחתי לו. בסופו של דבר בילינו שלושתנו יום נהדר. עוד שיעור.

בבקר האחרון היא באה להיפרד ממני, להגיד שלום, וללוות אותי אל הנהג שמחכה לי עם המונית הממוזגת ברחוב הראשי בתוך המהומה, להסיע אותי לשדה התעופה.
שני בנים צעירים ורזים רצים קדימה ושני התיקים שלי הכבדים, האדומים שלי על ראשם. מריה ואני אחריהם, מנסות לתפוס עוד קצת מן החברות הקצרה, האקראית של  שתי נשים, שונות כל כך, דומות כל כך בשני הקצוות של החיים. מריה בת 22. היא מרוסיה, בראשית דרכה, תואר שני בתרגום וחלומות עד השמיים. מתלהבת. היא תלמד עברית, זה יעשיר את ההבנה שלה לתרבויות, יוסיף לה רבדים להבנת העולם, אירופה, החיים.
אני יודעת שאולי לא ניפגש אף פעם – יישאר רק הטעם המתוק של ההרפתקאה המשותפת, של החוויה המשותפת, של השיחה המשותפת, ושל הארוחות המשותפות והנסיעות בריקשה המטרטרת כשחצינו את האויר הלוהט של ואראנסי אל המקדש בסארנאת, בחנו יחד פסלים יפים של בודהה, ביקרנו בגן הצבאים וצחקנו על נחלי הזיעה שסימאו את עינינו מן הפרות המפתיעות בכל פינה בעיר.

גם נישנשנו יחד  "HELLO TO THE QUEEN" (אותו קינוח תרמילאי ידוע) וצ'פאטי ופאניר עם תרד והקשבנו לסיטאר ולתוף ההודי )להוסיף את השם) על כריות – ב BROWN BREAD CAFE" בתוך הסימטאות המחניקות..

ואראנאסי. שמחה שבאתי, למרות החום. למרות החששות.  למרות הצפיפות. למרות הלכלוך. למרות הרעש.
בעיקר לא רציתי לעזוב. ידעתי היטב שואראנסי צופנת עוד ועוד מראות, ונפלאות.

כשיצאתי מן העיר – באה מולי שיירה גדולה, מאות עולים לרגל. הודים, לבושים לבן כולם, שרים בהתרגשות. הולכים ברגל אל הגאנגא.
דוכני האכל ברחוב מעלים ריחות ואני מבינה פתאום שזו תרבות שלמה של אכל, מטוגן ומאודה, קצוץ ומבושל, אני אולי לא יכולה לטעום הכל, אבל, הרי הייתי יכולה ללמוד יותר את הנושא, ולצלם, ולשוחח. בחנויות הפתוחות אל הרחוב נשים יושבות על הרצפה מול מפלי בדים ססגוניים. הן בוחרות אריג לסארי, והמוכרים, גברים כולם מנחשלים להם אריגים נוצצים בשלל צבעי

****

טיסת "אינדיגו"  INDIGO מואראנאסי למומבאי היא ניגוד מושלם לעיר.
הכל הכל נקי וממוזג, ו"תרבותי" מאד במושגים שלנו. שני גברים גבוהים בשדה התעופה, מרשימים מאד, ואני פותחת בשיחה. הם עונים בצחוק ובשמחה. בן ואב. רואים מיד.  לובשים אריג כותנה עבה, גוון שמנת מכותנה.  הבן בחליפה של הודים, האב עטוף כולו ביריעה אחת. גם הם, כמוני, בדרך לדרום, ל NASHIK, לחגיגות קומבהמלה. האב, אולי הוא בן גילי, אולי יותר, שואל ושואל, ובעיקר מקשיב היטב לסיפורים שלי על ירושלים. מה עושה אותה לעיר קדושה. וגם עלי הוא שואל הרבה. על איך ומה ולמה ומאין. ירושלים מרגשת אותו מאד, והוא גם מציין שוב ושוב את ההתפעלות שלו מן המסע הפרטי שלי לקומבהמלה. במטוס  הוא טופח על זרועי בידידות. שואל ושואל, וגם אני שואלת. והשיחה נמשכת, וניפגש בנאסיק, הוא אומר.
היכן תלונו, אני שואלת.  GOD KNOWS הוא עונה לי בצחוק, ואני תוהה לאיזה GOD   הוא מתכוון.

20150909_094617

גם  – ועוד מיליונים רבים של  טובלים, עולים לרגל, סאדו ערומים רצים למים, ואני.
נראה מה יהיה.

פני לקומבהמלה!!! NASIK. סקרנות והתרגשות גדולה. חלום נוסף שמתגשם…..

 

yafakfir_005
נשים מייבשות את הסארי, קומבהמלה, נאסיק.

 

נובמבר 06, 2016|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *