זו  פריס כפי שהיא משתקפת במבט שלי: מסע אישי אל עיר רבת פנים, תרבות ואמנות, הסטוריה אכל ונהר  ורגשות רבים.paris_49

 פאריס הולמת בי ועוטפת אותי , מפתה ומגרה, ובעיקר חושפת מכמנים של יופי ואוצרות תרבות. פאריס היא עיר להיבלע בה, מעניקה את הניתוק המבורך מן המציאות שלנו לזמן מה. עונג וענין בכל פינה. וגם CAFE O'LAIT…

מבט אל   שוק לספרים משומשים, לציורים ומוסיקה:

YafaKfir_paris_04
אדית פיאף וז'ורז' בראסנס וגרטה גרבו, ספרים בצרפתית, בין כה וכה אינני מבינה…..
אפשר תמיד לשבת על נהר הסיין, על גדת האבן, לבהות במים השקטים, ובסירות התיירים: מכאן הן כמו צבי מים ענקיים, דחוסות בהמונים אשר באים אל העיר הזו לגמוע מיופיה.
לי – עדיף לי כאן על גדת האבן. אני בוחרת לעצמי את נקודת המבט, את משך הזמן, לבדי. ככה טוב. כעת.


אפשר גם לשבת בשאנז אליזה לעת ערב.  זה נשמע פנטסטי, ואכן זה כך. נפלא.

מתאים לי  לבחור  בבית קפה פריזאי מאד: כזה עם כסאות של קש קלוע ומלצרים מאנפפים – בונסואר מדאם, סיל וו פלה מדאם, דאקור, טרה ז'ולי, טרה ביאן ושאר שברי משפט בצרפתית שאני כבר מבינה.

השירים של נעורי על אהבה וחום אנושי בחורף הקר בפריס

'הגן': ז'ק פרוור

אלפי ואלפי שנים
לא תמצאינה
להגיד
את שניַּת- הנצח הקטנה
בה נשקתְ לי את
בה נשקתי לך
בֹּקר אחד באור חֹרף
בגן מונסורי
בפריז
על הארץ
הארץ שהיא כוכב   (התרגום של אהרון אמיר)


ןמ]גשים אנושיים:

עם מלצרית ברובע הלטיני:  

הקבצנים ברחובות הכי מהודרים


אני מבינה ובעיקר מרגישה את זה חזק – 
פאריס היא לא רק יופי ומסע אחר, אלא גם אנשים שנותנים שירות ומנקים את הזבל… עוני. תקוות שנכזבו…. אהבות אבודות ונעורים אבודים וזקנה זוחלת וכיעור. ופחד מן העוני. בפאריס.

 


שיטוט בלובר הוא פסגת החלומות שלי. מבנה זכוכית גדול, שהפירמידה, חופה את הכניסה

paris_65

ובתוכו – הכל מובן ברור ונוח, ולא קשה להתמצא – אני סובבת בו כמו מורגלת אל הלובר כל שבוע,,,, זה כל כך מרגש אותי – בלובר אני  ממש מרגישה ממש  בבית!

paris_179

אי אפשר הכל – אז אני בוחרת, ואתי אתם – סוקרים את הגלריות….. וגם מבט קצר, תיירותי מאד, אליה,  מונה ליזה.
הוא ענק, המוזיאון, אדיר ממדים ואין לו סוף,  מכביר עלי מכל טוב. נותן גם לי תחושה אישית של ענקות: אני עצמי גדולה, מלאה ביפי הרוח ויופים של החיים ומה שהאמנות מוסיפה להם. אני  חשה בעורי את מגעו של הארמון, מבנה זקן וגם צעיר מאד – ומתחדש.

גני טיולרי, האטואל ושער הניצחון. לא להיות קרבן. המלחמות, והאמהות השכולות.

גני טיולרי: נשמע כל קוקטי, צרפתי, וכך היה זה, בדיוק.
טיילתי בגנים, עד שבחוסר כוח ברגלים שכשלו מנשוא צנחתי על הדשא.

ואז חציתי את ככר הקונקורד, שנועדה לכירכרות וקרינולינות ומשרתים: לא לנעלי ספורט וג'ינס וטריקו… לאט פניתי אל שדרות האליזה.
וכך, אני מטיילת בשאנז אליזה לעת ערב, גנים פרחים וספסלים, מיטב החנויות ותצוגות של מכוניות ויופי של בגדים וכוס קפה עם קרואסון או בריוש – לבחירתי. הכל לבחירתי.
ישבתי שם בשולי האטואל – כיכר הכוכב ששתים עשרה שדרות ענק יוצאות ממנה אל כל רחבי פאריס. ישבתי ותליתי את מבטי הצנוע בשער הנצחון של נפוליון: גדול, מרשים, ענק, מדהים ללא ספק..
השער – והאיש. נפוליון שכולם זוכרים. וכל החיילים שאף אחד כבר לא יודע שהיו בכלל.
מנהיג ענק – הביא קידמה וגם חורבן, ודם נשפך כנהרות ברוסיה ובאוסטרליץ וגם בעכו.
אולי אפשר אחרת, כך אני חושבת בלבי. ללא תוחלת.
אולי אפשר ללא מנהיג ענק, חזק, נורא וצמא דמים, אולי אפשר אחרת לנהל את העולם הזה.
מול מבנה האבן הנצחי הזה – חשבתי על ים האמהות ששכלו את ילדיהן בקרבות ששמותיהם מעטרים את עמודי השער.
וכך – אני יושבת לי שם, בשאנז אליזה, בוכה. עצובה ושמחה. זוכרת שיש חיים בצד המוות. נורא ואמיתי. חושבת כמה טוב שיש לי אפשרות וגם כוחות לבחור:
לא להיות הקורבן . לחיות למרות הכל. במיטב יכולתי הדלה, הצנועה, עם הכאב. לחיות עם הכאב.
יוני 07, 2015|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *