יושב לבד מול הקרחון:
חצי שנה הוא במסע בדרום אמריקה, עם אשתו…
פגשנו בו מול קרחון גריי בפארק הלאומי טורס דל פאינה:
מקום רחוק, נקי, הכי רחוק, הכי נקי שאפשרי.
כשבאנו – הוא ישב שם, איש צרפתי שתקן עם בארט.
כשהלכנו משם – הוא עדיין ישב שם, לבדו, מול הקרחון.

אנחנו – חבורה ישראלית הומה, מצאנו בו ענין, והוא סיפר ברצון את תולדות מסעותיו על פני הגלובוס:
שנה במזרח,
כעת הם כאן,
חוזרים לצרפת לאות את הילדים
ואחר כך – אמריקה המרכזית…
ואחר כך….
עוד לא החליטו.
וכששאלנו כדרך הישראלים – איך אתה משאיר את הנכדים לזמן ארוך כל כך, הוא אמר:
בגילי מותר להיות קצת אגואיסט.

הם צרפתים, אנשים מן השורה, לא עשירים בכלל.
נוסעים על פני הגלובוס, והמפה מתווה את מה שכבר עשו.

אהבתי את הצניעות שלו, השקט, הסקרנות – ואהבת הטבע.
איש פשוט, בלי אתר באינטרנט, לא רץ לספר לחבר'ה….

פשוט ישב לו שם בשקט, מול קרחון גריי…
זאב מזור ליד האוטו-קרואן של בני הזוג.. הגברת, אותה לא פגשנו, ישנה בפנים….  הם לא ממהרים…

לבד. לגמרי. בקצה  העולם, במקום רחוק, נקי, הכי רחוק, הכי נקי שאפשרי.

ינואר 11, 2015|