מפגש ראשון – ורגשות מבולבלים, מעורבים…

עם חצית התעלה אני כבר משתוקקת ל – Cafe O lait (קפה עם חלב, צרפתי, מלא ניחוח, והרגשה של גינדור קוקטי. קפה או'לה.).
בפונדק דרכים ראשון יש ספל קפה דלוח עם שני מיכלוני חלב מפלסטיק.
אין ארומה. לא קוקטי. כלום.
משהו לא בסדר? הוא אומר לי, באנגלית, האיש המקומי, כשאני בוהה בספל, מאוכזבת.


חכי, אני אומרת לעצמי. את בצרפת. העונג עוד יבוא.

את לונדון הסואנת השארתי מאחור, אדירה ועמוסה – ונחתתי, אל אחר צהרים צרפתי של שדות שטופי שמש, נוף פתוח, גבעתי.

חיפשתי נקודת אחיזה לערב אחד בין קאלה לפאריס. ומצאתי:
בדרך ל- St. Omer כבישים ישרים,שדות חיטה בשלים, צהובים מאד, לא קצורים.
מראה השבלים מרגיע.
תעלות גדולות עם מים עמוקים. גשרים קטנים.
כפריות שקטה, פשוטה, רוגעת.
גינה,
ביקתה,
ושפע של פרחים. מקסים.
מעיר געגועים, רחוק מתחת שמי הים התיכון, מקום שבו לוהטת השנאה, השמש צורבת, והחמסינים מאכלים הכל בחודש אוגוסט.



שלמה ארצי שר לי במכונית, ולבי נצבט עד בכי: כל כך ירוק, ירוק כאן ויפה. נצבט הלב ומיילל לו בתוגה – מין עצב ,ערב צרפתי רחוק מכל מקום, אי שם צפונה לפאריס, ליד האוקינוס האטלנטי.
וחיש אני אומרת לעצמי: עכשיו, וכאן, זה טוב.
נקי וזך, עטור ביופי, זה עכשיו.
אני עכשיו, וכאן, ולא בשום מקום אחר.
הצער – כלום לא יגרע ממנו, לא עצמה ולא תקפות. הוא יחכה לו בפינה, הצער, כי עכשיו אני שמחה במה שיש.



וחיש – טיול ערבית אל השדות, ליד היער ההולך ומתכהה..
איכר קוצר ושדה חיטה נופל שדוד. השיבולים עבות, ומדרונות רכים יש לגבעות.

מופע של שמש לסיום היום: יורדת החמה מתחת מעטה העננים – ופתע מאירה באור חזק של ערב את הכל – וכל הטבע חגיגה. הכל מואר: צבעים חזקים ונוגדים זה את זה, ומשלימים זה את זה לסימפוניה פסטורלית של ערב חלומי.

זה טוב: להיות בחוץ, בערב. לצאת לגעת – שדה החיטה מול השמים הכהים. כחול עמוק, וארוחה פשוטה ושקט..
ככה טוב לי.
ככה טוב.
טוב.


ינואר 11, 2015|