אני יפה כפיר – דור שני לשואה, לפליטות. אם שכולה ליעל שנהרגה בפיגוע חבלני, ואלמנתו של עמירם סימון, בן שלוחות,  שמת מוקדם מדי זמן מדי אחרי נישואינו השניים. משתפת אתכם במסע שלי אל הורי שכבר אינם אתי לצערי.
תודה לכל חברי על האזן הקשבת. סליחה שאני מציגה לכם את הכאב הזה בתוך חופשת הקיץ

קרקוב עיר נהדרת
קרקוב עיר נהדרת

אני ישראלית, הכי נורמלית, הכי פוסט טראומטית, דור שני מאד.
אשה של מרחבים ויופי מסעות כתיבה שיתוף ואהבה. למשפחה. לחיים. לחברים. לכל מה שלא מובן לי מאליו.    לכ מה שהכי הכי יקר.
כעת –  סובבת כאן בקרקוב הנהדרת. מתעקשת לרוות מיופיה של העיר המיוחדת הזו, עיר נפלאה. כולה תרבות ומוסיקה, ארכיטקטורה נהדרת חנויות עם מחירים ממש טוב ותיירים וגלידה, קיץ מוסיקה, שופן וכלייזמרים וסיורים בעיר העתיקה וגם ברובע היהודי.

אושוויץ קרובה מאד. אני לא נוסעת לשם. יכולה גם בלי.  מותר לי לא.

KRAKOW_YAFAKFIR_08

פקידת הקבלה במלון שואלת בתום וסימן שאלה בעיניה היפות – למה אתם הישראלים רוצים לנסוע רק לאושוויץ? הרי פולין כל כך יפה. לדעתי גם היא דור שני. גם היא לא תופסת מה שלא ניתן להסביר.

צמד אוקראינים מחייכים אלי בלבוב
צמד אוקראינים מחייכים אלי בלבוב

זה המסע שלי – מסע אישי מאד: לקראת גיל 67 ידעתי – זה עכשיו או אף פעם.
יצאתי לבדי לדרך שלי. לגעת בחיי הורי. יצאתי חפה מידע. לא חפרתי בארכיונים, ואין לי ענין ברכוש, גם לא יודעת איפה גרו – הכל אבד בתהום הנשיה. רציתי רק לגעת. להיות. לנשום את האויר שהם נשמו שם.

נאנגקיקה, חברה מ"סרווס" בבלארוס
אנג'ליקה , חברה מ"סרווס" במינסק

זה המסלול שלי

מינסק בבלארוס – אמא שלי

וורשה על הדרך

דובנו ליד לבוב- היום אוקראינה ופעם פולין – אבא שלי

קרקוב על הדרך: מחר אני עולה להרי הטטרה, לזאקופנה לכבוד לנה קיכלר שהצילה ילדים רבים מאד אחרי המלחמה והעלתה אותם לארץ וכתבה את הספר 100 ילדים שלי. ספר שקראתי שוב ושוב בנעורי.

ואחרי הכל –  מסע אל ההרים.  באוסטריה, ליד ZELL AM SEE  בשיא יופים של הרי האלפים יש אנדרטה לנמלטים, לפליטים, שעברו את ההרים בלילות בדרך לאיטליה, למחנות המעבר, לאניות המעפילים – אל החופש.

את מסכימה להצטלם, שאלתי? למה? כי את יפה? ואז לקחה את הכלב ועמדה מולי. היא אוקראינית. דור שני. נורמלית לגמרי
את מסכימה להצטלם, שאלתי? למה? כי את יפה? ואז לקחה את הכלב ועמדה מולי. היא אוקראינית. דור שני. נורמלית לגמרי

אבי חצה את ההרים – איני יודעת איפה.
בצעירותו בדובנו גוייס בכח לצבא הרוסי שכבש ונשלח למרחקים – גם לסיביר. בהעדרו – הגרמנים רצחו באופן תעשייתי את 12 אלף היהודים ביריות, היישר אל תוך בורות.
אבי ידע לשרוד. הגיעה לאיטליה, לאנית המעפילים "אף על פי כן" שנתפסה בחיפה ונשלחה בטוב לבם של השליטים הבריטיים לחופשה בת שנתיים עד הקמת המדינה.

חצר בכפר ליד דובנו, כמו שאבי היה מספר כלום לא השתנה
חצר בכפר ליד דובנו, כמו שאבי היה מספר. כלום לא השתנה

אמי במינסק הבינה שצריך לברוח .
אביה פחד – קיווה שהגרמנים יבואו ויחזירו לו את המפעל הקטן שהקומוניסטים הלאימו וגרמו לו השפלה ועוני. הוא וסבתי וילדיו – נשארו – ונרצחו אל הבורות.
אמי ברחה מן הבית עם אחותה – וניצלה. היא הדריכה ילדים במחנות המעבר, התגלגלה עד צרפת ושם עלתה על אקסודוס. גם היא – בטוב לבה של בריטניה – נשלחה בחזרה לגרמניה – עד עליתה לארץ, עם הקמת המדינה..

פליטים היום. אני דור שני לפליטות. האם אכפת לנו באמת??
פליטים היום. אני דור שני לפליטות. האם אכפת לנו באמת??

אני – דור שני לשואה, לפליטת. , פוסט טראומטית, אם שכולה ליעל שנהרגה בפיגוע חבלני, ואלמנתו של עמירם סימון, בן שלוחות,  שמת מוקדם מדי זמן מדי אחרי נישואינו השניים.
משתפת אתכם במסע שלי.  תודה לכל חברי על האזן הקשבת. סליחה שאני תוקעת לכם את הכאב הזה בתוך חופשת הקיץ

[/fusion_text]
יולי 22, 2017|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *