גרתי בירושלים והייתי זרה.
לעתים הרהרתי במוות, במותי….
…ולא יכולתי לשאת את המחשבה, שאקבר בהר המנוחות:
בתוך האבן,
פסיק קטן בים קברים,
זרה,
בתוך האבן הקשה.
אז  – הגיתי את המחשבה על חזרה לטבע.
כדרך הטיבטים.
בהרים.
בטיבט למדתי שהדרך הנכונה לטיבטים לחזור אל הטבע, בארץ – אבן בלי עפר,
היא קבורת שמיים
:
בטיבט מבתרים כוהנים את גופת המת ומניחים אותה מאכל לעוף השמים...
עם השנים העתקתי את חיי לכאן, לכפר תבור.
בבקרים אני הולכת בכרמים,
בין המטעים,
עצי שקד ותאנה וענבים כהים,
בראש הגבעה,
בין ברושים גבוהים גבוהים נח לו בית הקברות.
שלנו.
בית קברות שקט, נעים.
האדמה רכה, וממחזרת את הגוף בחזרה על האויר, לעננים, למים, לשמיים.
כאן, יש לי זכות, היום, להיקבר,
כאן זה טוב לי.
כאן זה טוב.

לא רוצה יותר
קבורת שמיים.
רוצה לחזור לאדמה בסוף ימי.
רוצה לחזור אל החיים, אל החיים,
בשרשים ובעלים ובפרחים.
לחזור אל העולם ולהיות בו חלק מן העד, האינסופי.
כדרך כל אדם.

 


אני זרה בירושלים.

ביתי  – קבורה בעיר בה גרתי פעם.

הורי – כרמל מקום מנוחתם.

אני  – כעת – שוכנת על ההר, מול המדבר,

וכשאמות –

על פי דיני דתי יוקצה לי בדל חלקה / שורה / משבצת

בין זרים

וגוויתי תושלך שם

אלמונית, זרה

כמו חיי כאן, בין אבני ירושלים,

בין הקוצים,  אבק ותכלת השמים.

זרה לא נוגעת בחיים.

זרה ואלמונית.

 

רוצה קבורת שמים – כמו שם בגובה רב

מקום שבו  יודעים שאין מאומה אחרי שתם הכל –

 ואל הריקנות הזו כמהה נפשי.

לתת את הבשר לעוף שמים

מזון לצפרנים ושיניים ואברות כנף טופחות

רוצה להתפוגג אל האויר כאילו לא הייתי

לא כאבתי

לא

הייתי

כאן

בכלל.

 

ינואר 11, 2015|