כפר תבור, שנת 2013

כשיעל, בתנו, ואחות של טל בתי הבכורה, נהרגה בפיגוע חבלני לפני 10 שנים הרגשות הטביעו אותי, וגם התובנות.
מיד ידעתי – היא לא תחזור.
זה היה נורא מכל מה שאפשר לתאר. גם כעת דמעות שוטפות אותי, והכאב מוחץ לי את הלב.
הזמן כמו הזמנים, תמיד, לא נעצר לרגע, והחיים שוצפים איתו.
האמהות שלי אליה נחתכה, כמו בסכין,
כמוסכין חתך המוות את חיי, ניפץ את כל החלומות.

אחת התובנות אשר היו לי אחרי הטקס, הקבורה, וההתכנסות של כל החברים הייתה פשוטה, ברורה:
לא רק אני.
יש עוד.
רבים.
שהכאב פילח את ליבם.

ומי שלא קרה לו שום אסון – גם הוא יכול, אתי, לשאת את הכאב שלי, לתמוך בי.
מעולם לא מדדתי את עצמת הכאב, שלי, של חברי, מהר מאד הבנתי שאני לבד לגמרי – וגם לא לבד בכלל. זה בו זמני, וגם עניין של החלטה.
הבנתי: הדרך היחידה לנשום, לחיות, ליצור ולקיים את החובה שלי כלפי עצמי, ובני ביתי, ומשפחתי וחברי – הדרך לקיים את החובה להיות, לחיות היא עם עזרה של אוהבים וחברים.
וכך – מאז ועד היום, אני נתמכת ותומכת, צוללת לתהומות וממריאה אל על.

את ספר השירים "מעבר לכאב" אספתי וכתבתי בימי מחלתו של עמירם.
בין כפר תבור למחלקה ההמטולוגית ברמב"ם היה לי זמן לחשוב, לכתוב ולהרגיש.
עם עמירם היו חמש שנים של חברות טובה, שלוש שנים של נישואים, שנתיים מחלה ואהבה גדולה.
וכשהלך ולא חזר יותר היו לי חברי, ואוהבי לשאת את הכאב, ללכת הלאה.

הספר הודפס, ואיש אשר שיריו שלו נוגעים גם בחיי קרא אותו, והזמין אותי לקיים בבית הסופר ערב לכבוד המלחמה על החיים, והשמחה והשפיות עם הכאב והאבדן. זהו יעקב ברזילי, שאת שיריו אני אוהבת זה שנים רבות.  יעקב הוא יושב ראש אגודת הסופרים והמשוררים בישראל.

 

נובמבר 01, 2017|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *