הורי הלכו לעולמם.
שותקים.
לקחו עמם אל מעבה האדמה
את התולדות,
הייסורים,
איימי המלחמה
ומחנות המוות.
אפילו איך קראו להם איני יודעת
לדודותיי,
ולדודי,
בני משפחתי
שלא זכיתי להכיר,
לחוות לגעת,
לאהוב
בחייהם
שתמו טרם עת בפולין, רוסיה…

 

בתי
התפוצצה
באש.
כלתה ברגע, בחטף חומרי הנפץ.
הייתה,  איננה.
ברגע גזו
כל חלומותיה,
תקוותיה,
לא תדע עוד אושר,
צער,
חיוכים,
כאב,
חיים.

 

וכך אני נותרתי
מים בלי חופים.
צפה, כמו באוקיינוס, מרחבי אין קץ ריקים
ושוממים.
עבר לי ועתיד לי אין.
גדועים חיי
איני יודעת אנה אני באה.


 

אמי נשאה עמה את כל החרדות

אמי נשאה עמה את כל החרדות,
והעבירה לי אותן.
למרות אהבתה
הורישה לי אמי גם את הפחד.
הציפיה, תמיד,  לרע מכל.

 

המוות שפקד אותי הוא הגשמה של הפחדים אשר
נשאה איתה אמי.
המוות, הנטישה, והבדידות.
זה לא היה נדמה לה.
פקד אותי המוות.
חמס את היקר לי בחיי.
בתי.

.

רציתי לא לדעת.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
לחיות.
להתחתן.
ללדת.
לקוות שהאימה
נותרה שם, באירופה, עלתה באש, כלתה
בלהבות, נמוגה בעשן.
כלתה עם דודותיי, דודי סבי וסבותי,
אשר נספו ונאספו אל השמיים.
הם פחדו, ודאי, אני יודעת שהם פחדו למות.
הפחד שלהם, החרדה שחלחלה מאש המשרפות אל
נשמתם
הפחד שלהם מפעפע ונוגע בחיי.

 

רציתי לא לדעת.
וגם היום, אחרי שנקברה בתי באדמה אני
בוחרת להכחיש את האימה.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.

 אני נסחפת אל יופיו של העולם, שוקדת ללקט
פנינים,
אוספת יופי, שקט, אנשים טובים באמצע
הדרכים.
וכל הזמן יודעת: השפע של הטוב זה רק
כאילו.
הרע ישנו תמיד, היה הווה ויהיה.
נורא, איום,  והוא מאחורי עיקול הדרך.
הוא שם – צופה לי שאבוא. הוא מחכה לי.
ענין של זמן, והפחדים שוב יתגשמו למשהו
איום, נורא.
ואמיתי.  ללא מוצא, לא תוחלת.
ושוב אחווה
אותם:
המוות, הנטישה, והבדידות.


אמי – בין ארץ הדב וארץ התן

הכותרת
שאולה משירת אלכסנדר פן: הדב הרוסי והתן המזרח תיכוני והעולה החדש הנקרע ביניהם.
אמי נולדה ברוסיה, מינסק. ברחה משם עם פרוץ מלחמת העולם עם אחותה הצעירה. משפחתה
נלקחה למחנות ההשמדה על ידי הגרמנים.

אמי נולדה בזמן אשר הצמית את עלומיה.
גזל
את
סבתי, סבי דודי ודודותיי.

אמי,
ניצלה בעור שיניה,
יתומה.
ברחה.
התגלגלה במחנות, על פני יבשת נאורה
וחסומה לה לילדה-פליטה שעולמה חרב.
בארץ ישראל
היא
שכחה-השכיחה בכוחה הדל הכל.
הביאה לעולם אותי, אחי,
כאילו כלום,

 היא לא דיברה אף פעם.

 וכשאני, במסעותיי, נסעתי בדרכים

חזרתי אל ארצות הדב בחילופי זמנים
ומשטרים
אמי שבורת הלב לא באה.
היא לא חזרה אל מחוזות הצער,
האבדן של משפחתה.

 אמי שמחה במסעותיי אל העבר שלה,
חוזרת
אל השורשים שלה שנעקרו
אל אהוביה שנספו.
היא,
כאן
טוותה את החוטים שנפרמו, את רסיסי הזיכרונות
הפכה לאריג חיים חדש…

 

 

ינואר 11, 2015|