תמיד

תמיד אני צוחקת
תמיד אני בוכה
אתי תמי – בתי החיה, ובתי המתה.
וכך – לאט,
בין הקצוות,
אובדת לי צלילות הדעת.
עוד מעט
כמו המשוגעת של הכפר
אטמון ראשי ברמץ חם של מדורה,
אצרח אל השמים
אל האדמה
לקול צחוקם של ילדים בערב קיץ, בגינה הציבורית

קוים מקבילים.

שש שנים למותה של יעלי

החיים
שוצפים כמו ים,
סואן גועש ורב פנים,
צורות,
צבעים,
שקיפות ועכירות,
ותהומות,
וגל נישא אל על,
ורסס רענן.
אתם –
הכאב.
כמיהת הלב:
למות,
אתה.
שניהם נעים בקו מקביל
לופתים את צוארי,
מושכים אותי לתהומות.

עוד לא ביכית את בתי

עוד לא.
עוד לא ביכיתי את בתי.
לא לבשתי שק ואפר.
לא בכיתי.
לא ייללתי.
לא צעקתי.
בידי שלי –
משכתי, בכוחי האחרון, את עצמי לאור:
לצחוק, ליופי,
מנת חלקם של אלה שהשכול דילג על מעונם.
בצפרניים –
צפרני תקועות בבשר לחיי, מצחי , מושכת למעלה את חיי שלי
מייוון המצולות, הבכי וההלם,
השכול,
האבדון ,
הדם,
פיסות ברזל תקועות בבשר בתי, דמה ניתז על המרצפת.
משכתי את עצמי: לאור, אל החיים,
כאילו כלום לא התרחש
בהרף עין של ברגים ומסמרים וחומר נפץ מפלח את ליבה וראותיה ובטנה, מתניה ובירכיה וכפות ידיה, ידיה של בתי מרוסקות: עיסת בשר ועצמות,
והחיים – הולכים ונמשכים, כאילו לא היה דבר.

הצער הוא בכל

הצער הוא בכל.

בהעדרך.

בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי, ותהיי לי שוב, בתי.

הצער הוא בכל.

בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.

לאט.

זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה זאת.

לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה שאת היית.

היית.

נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע.

החיסרון.

וצער, ואימה.

הצער הוא בכל.

הצער הוא בהשלמה – מרה ומייסרת, ואין מנוס.

הצער – בקינאה, מרה ומייסרת. משפילה.

קנאה באמהות שילדיהן כולם חיים.

מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.

הצער הוא בזכרון של הדקות האחרונות: סיפרו לי,

על האש, הרעם, איך נפלת פקוחת עיניים.

ולא הייתי שם לשמור עליך.

זה לא מרפה.

בכל מגע עם המציאות עולה הצער.

בחדשות.

במלחמה האחרונה.

בדיווחים מן השטחים.

בקורותיו של הסכסוך.

בכותרות העתונים.

מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי, עדיין חי בשרי,

למרות מותך.

והשמחה בכל.

באליה שזה עתה נולדה.

ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.

וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך, את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.

ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה ולפעמים צוחקת,

אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,

אישה שמתבגרת אט,

אל הזיקנה,

אשה שמחה במה שיש, יעל,

חולמת חלומות,

חווה את הכאב, הרבה נוסעת,

ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,

היכן הייתי,

מה חוויתי,

מה היה לי טוב

וכמה אושר יש כאן,

אושר שאת לא תזכי לו לעולם.

וכך הזמן חולף ומתכלה.

ויש בו צער ושמחה.

בלי סוף.

בלי קץ.

ואת כבר לא יודעת, לא שומעת, אני יודעת שאת לא שומעת,

ואין מנוס, ילדה שלי.

מלהיות כאן בלעדיך,

בלי יעל, יעלי, ילדתי.

מסע אישי

האש נגעה בנשמתי.

שרדתי אותה.

אני הולכת בדרכים.

הכאב שלי ארוז בתרמילי.

עטוף היטב,

הרבה שכבות עוטפות אותו

שלא יגע באושר המונח בחבילה שמתחתיו.

אני נושאת אותם אתי, את הכאב ואת האושר.

הולכת במסע של החיים עם המשא שלי.

הולכת וחוזרת,

יוצאת ובאה,

פותחת שער וסוגרת דלת,

עוברת בין ההיכלים,

הארמונות,

הרים,

בקעות,

עולה, יורדת.

חווה את העולם בכל חושי.

כואבת – ומאושרת.

יודעת – אין מוצא: שניהם שם בשבילי – תמיד:

האושר – ואתו הכאב.

שניהם.

תמיד אתי.

הצער הוא בכל.

בהעדרך.

בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי, ותהיי לי שוב, בתי.

הצער הוא בכל.

בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.

לאט.

זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה זאת.

לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה שאת היית.

היית.

נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע.

החיסרון.

וצער, ואימה.

הצער הוא בכל.

יודעת שחייבת לקבל אותו, לחיות עם האמת.

מרה ומייסרת.

הצער – בקינאה, מרה ומייסרת. ומשפילה.

קנאה באמהות שילדיהן כולם חיים.

מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.

הצער הוא בזכרון של הדקות האחרונות סיפרו לי:

על האש, הרעם, איך נפלת פקוחת עיניים.

ולא היית שם לשמור עליך.

זה לא מרפה.

בכל מגע עם המציאות עולה הצער.

בחדשות.

במלחמה האחרונה.

בדיווחים מן השטחים.

בקורותיו של הסכסוך.

בכותרות העתונים.

מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי, עדיין חי בשרי,

למרות מותך.

והשמחה בכל.

באליה שזה עתה נולדה.

ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.

והשמחה – בטל ורוני,

כל כך הרבה שמחה בטל ורוני,

שתיים שיוצרות חיים ויופי,

ולומדות,

ומלמדות אותי שיעור כל יום.

וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך, את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.

ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה ולפעמים צוחקת,

אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,

אישה שמתבגרת אט,

אל הזיקנה,

אשה שמחה במה שיש, יעל,

חולמת חלומות,

חווה את הכאב

ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,

היכן הייתי,

מה חוויתי,

מה היה לי טוב

וכמה אושר יש כאן,

אושר שאת לא תזכי לו לעולם.

וכך הזמן חולף ומתכלה.

ויש בו צער ושמחה.

בלי סוף.

בלי קץ.

ואת כבר לא יודעת, לא שומעת,, אני יודעת שאת לא שומעת,

ואין מנוס, ילדה שלי.

מלהיות כאן בלעדיך,

בלי יעל, יעלי, ילדתי.

ינואר 11, 2015|