מחשבות אבדניות

המוות מרחף מעל ראשי.
שקוף – אבל נוכח.
גדול ממני, צד ביד חונקת את החלומות שלי
את החיוך
ואת הצורך לקוות שטוב יצמח לי מן היום
הבא.

 אוחז ולא מרפה.
הוא לא יודע: אין לו חזקה עלי, אני מחוץ
לשליטתו.

אוחז הוא בי ולא מרפה – ומסובכת בשולי
בגדו אני צוחקת,
חומקת,
ומותירה מאחורי את כף ידו שלוחה
אלי.
עוד לא, אני אומרת לו, עוד לא.


רוצה קבורת
שמיים

 

כשגרתי בירושלים הייתי זרה.
לעתים הרהרתי במוות, במותי….
לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאקבר בהר המנוחות: בתוך האבן, פסיק קטן בים קברים,
זרה, בתוך האבן הקשה.

אז  הגיתי את
המחשבה על חזרה לטבע.
כדרך הטיבטים. בהרים. בטיבט למדתי שהדרך הנכונה להם לחזור אל הטבע, בארץ אבן בלי
עפר,
היא קבורת שמיים
:
בטיבט מבתרים כוהנים את גופת המת ומניחים אותה מאכל
לעוף השמים.

וכך רציתי גם אני:

 

אני זרה בירושלים.
ביתי הצעירה קבורה בעיר בה  גרתי פעם.
הורי כרמל מקום מנוחתם.
אני שוכנת על ההר מול המדבר.

כשאמות
על פי דיני דתי יוקצה לי בדל חלקה / שורה / משבצת
בין זרים.
גווייתי תושלך שם
אלמונית, זרה,
כמו חיי כאן, בין אבני ירושלים, בין קוצים, אבק ותכלת השמים.
זרה

ולא נוגעת בחיים.

אני

רוצה קבורת שמיים כמו שם בגובה רב.
מקום שבו יודעים שאין מאומה אחרי שתם הכל,
ואל הריקנות הזו כמהה נפשי.
לתת את הבשר לעוף שמים.
אני רוצה להתפוגג אל האוויר כאילו לא כאבתי
לא
הייתי
כאן.

 


בבקרים אני
הולכת בכרמים

לפני שנים מעטות עברתי להתגורר בכפר תבור. כאן איני
זרה.

 

בבקרים אני הולכת בכרמים.
שם
בראש גבעה,
בין הברושים
יש בית עלמין.
האדמה רכה וממחזרת את הגוף בחזרה על האוויר לעננים, למים, לשמיים.

לא רוצה יותר קבורת שמיים.
רוצה לחזור לאדמה בסוף ימי.

רוצה לחזור אל החיים, אל הפרחים,
בשורשים עלים וגבעולים.
לחזור אל העולם ולהיות בו חלק מן האינסופי
כדרך כל אדם.

ינואר 11, 2015|