לזכור ולשכוח, לבכות ולשמוח. קרקוב וזאקופנה שלי.

בתוך מסע השרשים שלי – בחור נחמד קופץ לי מול המצלמה בקרקוב, העיר הכי יפה.

חיי בנויים מרסיסים שמודבקים בדבק התשוקה לחיות . שנים רבות לא עסקתי כלל  ב"דור שני" –  וטוב שכך.
עסקתי בחיים.
למדתי ועבדתי, ילדתי, גידלתי. אל חיי חברו בני משפחתי, התלמידים שלי, והמטיילים במסעותיי על פני כדור הארץ  . ביום השואה נשארתי בבית ולא הלכתי לעצרות. לא רציתי לעסוק בזה. כמו הורי. הפכתי דף על העבר.

היה לי טוב. היה לי רע. היה קשה. היה נפלא. כמו החיים.  שוב ושוב למדתי שהטוב, שיותר מדי פעמים מפסיד –  לפעמים גם מנצח. והרע – לעתים מפסיד. והרבה פעמים מנצח. בפולין – מותר לי ליהנות. למרות מה שמציף אותי מכל הכיוונים. קראקוב בשבילי היא  נהדרת. לזמן  קצר הגעתי  אל העיר. מעל ראשי מרחף החלק שלנו.  היהודי.

סוסים ומרכבות כמו פעם
סוסים ומרכבות כמו פעם

יש כאן מוסיקה בכל פינה, וליצנים ומרכבות יפהפיות עם סוסים אבירים כמו פעם. תיירים משחקים אותה בנדמה לי – איזה יופי! היא הגברת והוא האדון וזה עתה יצאו מן הארמון ופניהם אל הנשף.
קרקוב של היום מאפשרת לכולם לחלום חלום, להגשים חלום, לזמן מה להיות שרויים בקסם.

ארבעה גברים בבית קפה... כמו ציידים

ארבעה גברים בבית קפה…
קרקוב.  אושוויץ במרחק קצר . אני סידרתי לעצמי פטור. לא נסעתי לשם. עליתי להרים לזכור ולהזכיר את לנה קיכלר.  את הסיפור הלא יאומן שלה ושל 100 הילדים שלה. עליתי להרי הטטרה – לעיירה המקסימה – זאקופאנה.

סיפור אמיתי, של הצלחה. קורטוב של טוב –  בים המוות, הייסורים והאימה.

סוסים ומרכבות כמו פעם
סוסים ומרכבות כמו פעם

ברכבת להרים

ברכבת להרים

למה זאקופאנה?
כשהייתי נערה בלעתי שוב ושוב את הספר "100 ילדים שלי" של לנה קיכלר. זה מן הסיפורים הנפלאים שטוב לשמוע. הצלה וישועה ובעיקר סוף טוב בישראל. המדינה שלנו.

. לפני יציאתי לדרך, בביתי בכפר תבור, הסתכלתי במפה – ראיתי זאקופנה. נזכרתי בסיפור.  ידעתי שהנוף נפלא: במסעותיי הרביתי לבקר שם בהרי הטטרה, מן הצד השני. בסלובקיה, על שפת הנהר דונאייץ הזורם שליו רגוע: רפסודות מעץ, עצי  אשוח ואשור,  עלי זהב נושרים בסתיו, וההרים, והאגם – ופלצ'ינטה טעימה מאד עם ריבת שזיפים וגם קצפת.
ברכבת שתי נשים פולניות שתקניות, הצעירה גוערת במבוגרת – ממוש!!! ואני נזכרת בבנותי.
בחלונות כפרים יפים, שדות קצורים  ואפרים ופסטורלה מרגיעה. הכל ירוק עד כאב.  שיפון צהוב קצור ויערות. רגוע.
שקט מכזב.  הרכבת מטפסת – נחש ענק ובקרבו  הפולנים, זרים לי.

הרכבות נוסעות היום כמו פעם. היום הכל אחרת, אך האוויר שלי רווי בהד קולם של יהודים שמובלים לעינויים. למוות.
לא רוצה לשכוח. לא רוצה לזכור. הכל בי מתערבל.

זאקופאנה
זאקופאנה

לנה קיכלר

כך אני מוצאת את סיפורה של האשה הזו, במילים פשוטות כל כך. לא יאומן שזה אכן קרה.

"בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, לנה קיכלר  ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.

המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות." ציטוט מתוך האתר רגעים היסטוריים

זאקופאנה מצטלמת נהדר
זאקופאנה מצטלמת נהדר

זאקופנה מרהיבה, ומצטלמת מצוין. הרחוב מלא מלא בפולנים מלקקים גלידה, עם לביבות וגופרה וקצפת וריבת דובדבנים. החנויות גדושות  והאויר צלול, וההרים יפים, והתזמורת מנגנת.

גם אני כאן. יחידה. שמעתי קצת עברית. במלון הנהדר שלי הכריות רכות והסדינים סאטן לבן ומלטף. אני שמחה שבאתי.
זוכרת היטב שמכאן היתה לנה קיכלר צריכה לברוח, בגלל ההתקפות והמכות וההשפלה שלה זכו הילדים שלה מן הפולנים.

זוהי האזכרה שלי, הפרטית, ללנה קיכלר. אשה אמיצה שעשתה טוב. גם כשהעולם נחרב והתמוטט סביבה. קראתי את הסיפור שלה בנעורי – והוא חקוק בתוך מוחי.

תמיד אפשר. צריך תמיד ללכת הלאה. לעשות טוב. להאמין בטוב. למרות הכל.

זה השעור שלי בזאקופנה.

מכאן אני חוזרת לקרקוב. כמו תיירת מפונקת. כן – מותר לי להנות.

ציורים בעיר העתיקה בקרקוב
ציורים בעיר העתיקה בקרקוב

 

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד