ניו זילנד – הולכת והולכת……….

זה החלום: ללכת. על שתי רגלי – ובשבילי זו מתנה מיוחדת.

————————–

קיץ כאן בקצה כדור הארץ, גשם לפרקים. שמיים וענן לבן.  ניו זילנד –  ארץ נפלאה: ללכת בה ברגל. לצלם. ולהיות עם אנשים.

בכל פינה יש טרק. קצר. ארוך. צריך רק להגיע – וללכת. לשמחתי – החברים שכאן צובעים את המסע שלי באושר, חום אנושי, ענין, אהבה. חברים משנים רבות וחברים חדשים.

יצאתי מן הבית של מארי ולינדסי באזור PAIHIA –  – כמעט הכי צפון. הם המליצו: טרק מתאים. יער. ים . איני צריכה יותר מזה
אני בודקת במגרש החניה: בתרמילי הכל – טלפון נייד, מצלמה ועדשות, כובע רחב שוליים, משקפי שמש, קרם נוגד קרינה. כריך, פירות,  בקבוק של מים. נעלתי נעליים מתאימות. טרק!  אני מאורגנת, קצת עמוסה – ובעיקר שמחה.


ואז  – מתוך היער יצאה קיווית (תושבת ניו זילנד) אחת, בת גילי בערך. סבתא. היא חוזרת מן הטרק –  בלי כלום! אפילו לא שקית של ניילון. סנדלים קלים לרגליה,  כובע לראשה. וזהו!
הלכת  הכל? אני שואלת….
כן.  ברור  היא משיבה.
הלוך וחזור?
ברור – היא מחייכת.
וכמה זמן?
שעה לכל כיוון… אולי פחות…
אני מתעקשת – הרי כתוב כאן – . 5 ק"מ לכל כיוון…….. זה נכון – אבל – אני  הולכת לבדי  ולא מדברת עם אף אחד….  .
כך אמרה ונבלעה  במכונית כחולה קטנה –  ונעלמה.

אני יותר כבדה. לקח לי שעתיים. לכל כיוון.  אני הולכת. מצלמת קצת.. נושמת בין העליות… קצת נחה.  ומי בכלל סופר את השעות?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היה זה תענוג צרוף: היער! העצים! צמחי מנגרוב. עצי שרך –  וגשם קל. ירוק לי בעיניים. ירוק לי בנשמה. מרגיע.
ניו זילנד ברגליים שלי.  אני הולכת והולכת!


טריש גרה ב-TARATARA (יש מקום כזה…)  – אשה חמה וחכמה,  מנהלת בשיתוף עם בעלה חוות בקר גדולה בצפון הכי צפון.  היופי מסחרר.

הן הולכות מהר. אני  אחריהן, אני הולכת קצת יותר לאט, אך – מגיעה.  בסוף אני אתן, על חוף הים. אנחנו מלקטות צדפים.

כמו בילדותנו.

וגם – שלדים של קיפודי ים….. .  הכל נפלא. פשוט.  נסעתי הלאה – אל מיכאל ובת זוגו: . יישוב קטן, על חוף האוקיינוס, במדינה שקו החוף בה לא נגמר.הםך אוהבים ללכת – וגם אני.

הלכנו והלכנו, מקצה המפרץ ועד קצהו. רגליים יחפות. גלים מלחכים את כף רגלי. האושר מזוקק.


למחרת טיפסנו אל פסגת האבן.

היה מאתגר. עוד לא עשיתי שום דבר כזה מאז מסרתי את ברכי למנתח.
טיפסתי. בזהירות. ברצינות. בתשומת לב בוחנת כל מדרך, מתלול, לא, לא רוצה ליפול. ולא נפלתי.

מודדת צעד ועוד צעד. ולבסוף – הגעתי. . הגעתי לפסגה!

אני כל כך שמחה!!!    ללכת. וללכת. וללכת. ללכת. וללכת. וללכת. ללכת. וללכת. וללכת. ללכת. וללכת. וללכת. כמה טוב!

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד