סדר השירים
א. שירי מסע
ב. לחיות עם הכאב
ג. שירי סוף הדרך
ד. שירי דור שני
ה. שירי מחר
ו. אני אף פעם לא אהיה זקנה
ז. סוף דבר
א. יפה כפיר / שירי מסע
מסע אישי /יפה כפיר
האש נגעה בנשמתי.
שרדתי אותה.
אני הולכת בדרכים.
הכאב שלי ארוז בתרמילי.
עטוף
היטב,
הרבה
שכבות עוטפות אותו|
שלא יגע באושר המונח בחבילה שמתחתיו.
אני נושאת אותם אתי, את הכאב ואת האושר.
הולכת במסע של החיים עם המשא שלי.
הולכת וחוזרת,
יוצאת ובאה,
פותחת שער וסוגרת דלת,
עוברת בין ההיכלים,
הארמונות,
הרים,
בקעות,
עולה, יורדת.
חווה את העולם בכל חושי.
כואבת
ומאושרת.
יודעת אין מוצא: שניהם שם בשבילי תמיד:
האושר ואתו הכאב.
שניהם תמיד אתי.
ג'ינס ושתי חולצות טריקו , אני נוסעת.
ג'ינס ושתי חולצות טריקו, אני נוסעת.
לא יודעת
עד מתי
ומה יהיה
ואיפה ומתי.
נוסעת
אל החופש.
נוסעת למקום רחוק.
נוטשת את הוודאות.
קלה.
אני בחרתי במסע
זה רק חלום, אני יודעת.
המסעות, הרכבות, המטוסים,
והחיים
מעבר לגבולות המציאות.
בלי שום דבר קובע גורלות.
אני יודעת, המסע הוא רק חלום, חלום, אך לי הוא השגרה.
בחרתי בחלום.
איני רוצה לחיות במציאות.
היא מסובכת לי, קשה, כואבת,
מרגיזה, הולמת בי, מכה עד כלות כוחי.
בחרתי בחלום.
בחרתי להיות שרויה ביופי,
ללקט פנינים, מראות ומפגשים…
הכל עשיר בטעמים
וחיש חולף ומפנה מקום
לבא.
זה רק חלום. אז מה?
אני בחרתי בחלום.
הכל שלי /יפה כפיר
אני יודעת,
אלה מותרות.
הכל שלי:
הזמן שלי,
העונג לשוטט, שלי.
חופשית
ומתבוננת.
מלקטת
פיתויים
מראות
חמדה וחן
ויופי.
והלאה.
עוד ועוד.
הכל שלי:
הזמן,
העונג,
זו העיר רבת הנפלאות, הכפר, הטבע,
העולם גדול.
שלי.
לבד בדרך /יפה כפיר
חיים של אנשים זרים
חולפים מולי
ולא נוגעים בי.
עיגולי חיים נושקים למסעי
בריח
קול
וצבע וצורה
נעים, בשלהם, חולפים מולי כאילו לא הייתי.
בסין /יפה כפיר
בסין
בתוך בועה
שקופה
נוגעת לא נוגעת
בריחות
בכאבים
ביופי
בזוועה
במציאות של האיכר
ההלך
היחפן
סוחר הבהמות
סוחר נשים
זונה
קבצן
עשיר מופלג
וילדות נוגעות בי, בזרה,
קולטות ניחוח מרחקים,
תוהות,
מי האישה הזו שמתבוננת בשתיקה בכל?
ופקיד הקבלה: הוא מחייך אלי בבוקר,
מצפה לתשר.
מחייך,
מודה וקד.
אהבה קנויה של רגע…
בדרכים אני צוענייה עם ורד /יפה כפיר
בדרכים אני צוענייה עם ורד,
כך אני אוהבת את עצמי,
בלי השוואות.
חיה את עצמי בכל דקה
בלי מחשבות על מה שאין, ולא יהיה לי
לעולם.
אין עולם שמנתב אותי במסלולים קבועים
מראש,
כמו טיל מונחה למטרה,
להתרסקות.
בדרכים אני צוענייה עם ורד,
אשת העולם,
אחת ויחידה.
בדרכים אני פרפר חופשי
טועמת וחווה, אוספת אל חיקי רק טוב.
חדשות לבקרים מתחלפים לי המראות.
מרחבים סביבי,
ואיני שוקעת
האוויר נקי מחיבוטים ודאגות לטווח ארוך ומה יהיה
הכל כאן לרצוני.
בדרכים הנוף אינו קבוע,
ואיני יושבת ארוכות.
אני הולכת בדרכים,
קלה, נושמת, לא כבולה, לא מחויבת
הולכת בדרכים, גופי גמיש וקל
בתנועה אני בוטחת וצולחת עוד ועוד מרחב וזמן
ומתאהבת שוב ביופי שחולף עובר לו מול פני בלי שוב.
הטבע והעיר יפים לי.
לא יודעת תחרות רכושנות ותובענות.
אין לי ציפיות,
רק תחושת ריחוף בלי התחברות לשום משקולת שמושכת את רגלי לתהומות.
לחיות עם הכאב /יפה כפיר
שברי חלומותיי / יפה כפיר
בסוף כל הדרכים
הקבר
מחכה
לי.
ילדתי
בתכריכים.
אני חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה
וצוללים
אל בור שחור.
מרוסקים.
שברי חלומותיי מסתחררים בבור שחור.
במקום /יפה כפיר
חשבתי בלבי
שהיום אחרי הצהרים, במקום ללכת לסרט
אסע לבית הקברות,
אחבוט ראשי במצבה:
אפצע את עור המצח,
אנפץ את הגולגולת,
אמות.
איתה.
כובע תכלת /יפה כפיר
קניתי
כובע תכלת,
עם תיתורת רחבה.
בחלונות הראווה
נשקפת לי
אישה אחרת: אין משא במסעה
יפה
גבוהה
ומחייכת.
לא לוחכת אש את נשמתה.
בים שחור של בכי /יפה כפיר
בים
שחור של בכי
אני
צוחקת
מחייכת
מדברת
מספרת
וחולמת,
מגשימה,
ועוד, ועוד
ובה
בעת
נחרכת נשמתי
מצער,
לאיטה.
וכך אני
נשרפת
מתפוררת
לאבק ואפר.
בלי בתי, המתה,
בלי בתי.
הכאב שלי /יפה כפיר
הכאב כולו שלי
ושל בתי המתה.
לה אבחה של אש
לי כוויה
לעד
שורפת, מדממת.
מדממת
אט
עד
שיאזלו ממני
החיים,
אל השלווה שאחרי הכל.
טסה לשמיים /יפה כפיר
טסה לשמיים.
היא לא כאן.
נמוגה.
הרף עין קל,
עפעוף קצר של מלאכי הרשע.
פצצה התפוצצה.
ילדה שלי התפוצצה
באור ואש ורסיסים
ולהבה:
הכל נמוג –
הטוב
הקסם
החמדה.
האהבה .
זו הכמיהה לחלומי /יפה כפיר
זו הכמיהה לחלומי.
מובטח ולא קיים ולא בר השגה:
כמיהה לזוך.
לטוהר.
אני
נחבטת, מתרסקת.
מדרכות מלוכלכות
זיעה
דמעות
קמטים
פצעי בגרות
פצעי זקנה
רק מוות ואימה.
ופחד.
אין בלתם.
לא
אל האושר
לא
אל האושר,
רק לשקט
אייחל.
הוא משאת הנפש.
שקט ומבורך,
נטול כאב,
נטול געגועים אל מה שלא יקרה אף פעם..
שקט של חיים, משאת נפשי.
לא דומיה של מוות!
צעקות של ילדים ברקע,
תינוקות.
גברים, נשים בשלהם,
בקרבתי.
אני –
שותקת.
לבדי.
לי אין מילים /יפה כפיר
לי
אין מילים לתת ביטוי לכאב
או להגיד
אפילו לא לחשוב את הכאב.
לי אין מלים לכעוס.
אני חושבת על בתי שנקברה באדמה הזו
בפחד, באימה וחרדה.
לי רק
אפשר
להיות
קפואה
ובי
גוש קרח
בין סרעפת לצלעות.
בכוחותיי, דלים,
כלים,
אני
נושאת
את מה שחי בי עוד…
הצער הוא בכל, יעל /יפה כפיר
הצער הוא בכל, יעל.
בהעדרך.
בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי,
ותהיי לי שוב, בתי.
הצער הוא בכל.
בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.
לאט.
זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה
זאת.
לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה
שאת היית.
נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע.
הצער הוא בכל.
הצער
בקנאה באימהות שילדיהן כולם חיים.
מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני
רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.
הצער הוא בזיכרון של הדקות האחרונות.
סיפרו לי איך: האש, הרעם, איך נפלת פקוחת
עיניים.
לא הייתי שם לשמור עליך.
בכל מגע עם המציאות עולה הצער.
בחדשות.
במלחמה האחרונה.
בדיווחים מן השטחים.
בקורותיו של הסכסוך.
בכותרות העיתונים.
מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי.
והשמחה בכל.
באליה שזה עתה נולדה.
ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.
וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך,
את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.
ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה
ולפעמים צוחקת,
אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,
אישה שמתבגרת אט,
אל הזיקנה,
אישה שמחה במה שיש, יעל,
חולמת חלומות,
חווה את הכאב
ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,
היכן הייתי,
מה חוויתי,
מה היה לי טוב
וכמה אושר יש כאן,
אושר שאת לא תזכי לו לעולם.
וכך הזמן חולף ומתכלה.
ויש בו צער ושמחה.
ואת כבר לא יודעת, לא שומעת,
ואין מנוס מלהיות כאן בלעדיך,
לבדי.
עוד לא ביכיתי את בתי /יפה כפיר
עוד לא.
עוד לא ביכיתי את בתי.
לא לבשתי שק ואפר.
לא בכיתי.
לא ייללתי.
לא צעקתי.
בידי
משכתי
את עצמי לאור:
לצחוק, ליופי,
אל מנת חלקם של אלה שהשכול דילג על מעונם.
בציפורניים
ציפורניי תקועות בבשר לחיי, מצחי, מושכת
למעלה את חיי שלי
מתוך
השכול,
הדם.
לאור,
אל החיים.
כאילו כלום לא התרחש בהרף עין של ברגים ומסמרים וחומר נפץ.
והחיים הולכים ונמשכים, כאילו לא היה
דבר.
קוים מקבילים /יפה כפיר
שש שנים למותה של יעלי
החיים
שוצפים
כמו ים
סואן גועש ורב פנים
צורות
צבעים
שקיפות
ועכירות
ותהומות
וגל
נישא אל על
ורסס
רענן.
איתם
הכאב.
כמיהת הלב:
נעים בקו מקביל
עולים
יורדים
לופתים את צוארי
מושכים אותי לתהומות
למות אתה
.
עוד מעט /יפה כפיר
תמיד אני צוחקת
תמיד אני בוכה
איתי תמיד בתי החיה, ובתי המתה.
כך, לאט,
בין הקצוות,
אובדת לי צלילות הדעת.
עוד מעט
כמו המשוגעת של הכפר
אטמון ראשי ברמץ חם של מדורה,
אצרח אל השמים
אל האדמה
לקול צחוקם של ילדים בערב קיץ
בגינה הציבורית
ג. שירי סוף הדרך / יפה כפיר
מחשבות אבדניות /יפה כפיר
המוות מרחף מעל ראשי.
שקוף – אבל נוכח.
גדול ממני, צד ביד חונקת את החלומות שלי
את החיוך
ואת הצורך לקוות שטוב יצמח לי מן היום
הבא.
אוחז ולא מרפה.
הוא לא יודע: אין לו חזקה עלי, אני מחוץ
לשליטתו.
אוחז הוא בי ולא מרפה – ומסובכת בשולי
בגדו אני צוחקת,
חומקת,
ומותירה מאחורי את כף ידו שלוחה
אלי.
עוד לא, אני אומרת לו, עוד לא.
רוצה קבורת שמיים /יפה כפיר
יעל בתי קבורה באשקלון. הורי למרגלות הכרמל. כשגרתי בירושלים הייתי זרה. לעתים הרהרתי במוות, במותי…. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאקבר בהר המנוחות: בתוך האבן, פסיק קטן בים קברים, זרה, בתוך האבן הקשה. אז הגיתי את המחשבה על חזרה לטבע. כדרך הטיבטים. בהרים. בטיבט למדתי שהדרך הנכונה להם לחזור אל הטבע, בארץ אבן בלי עפר,היא קבורת שמיים: בטיבט מבתרים כוהנים את גופת המת ומניחים אותה מאכל לעוף השמים.
וכך רציתי גם אני:
אני זרה בירושלים.
ביתי הצעירה קבורה בעיר בה גרתי פעם.
הורי כרמל מקום מנוחתם.
אני שוכנת על ההר מול המדבר.
כשאמות
על פי דיני דתי יוקצה לי בדל חלקה / שורה / משבצת
בין זרים.
גווייתי תושלך שם
אלמונית, זרה,
כמו חיי כאן, בין אבני ירושלים, בין קוצים, אבק ותכלת השמים.
זרה ולא נוגעת בחיים.
אני רוצה קבורת שמיים כמו שם בגובה רב.
מקום שבו יודעים שאין מאומה אחרי שתם הכל,
ואל הריקנות הזו כמהה נפשי.
לתת את הבשר לעוף שמים.
אני רוצה להתפוגג אל האוויר כאילו לא כאבתי
לא
הייתי
כאן.
בבקרים אני
הולכת בכרמים
לפני שנים מעטות עברתי להתגורר בכפר תבור. כאן איני זרה. כאן ביתי, כאן שמורה לי פיסת אדמה להיטמן בה בבוא יומי.
בבקרים אני הולכת בכרמים.
שם
בראש גבעה,
בין הברושים
יש בית עלמין.
האדמה רכה וממחזרת את הגוף בחזרה על האוויר לעננים, למים, לשמיים.
לא רוצה יותר קבורת שמיים.
רוצה לחזור לאדמה בסוף ימי.
רוצה לחזור אל החיים, אל הפרחים,
בשורשים עלים וגבעולים.
לחזור אל העולם ולהיות בו חלק מן האינסופי
כדרך כל אדם.
ד. שירי דור שני
דור שני /יפה כפיר
הורי הלכו לעולמם.
שותקים.
לקחו עמם אל מעבה האדמה
את התולדות,
הייסורים,
איימי המלחמה
ומחנות המוות.
אפילו איך קראו להם איני יודעת
לדודותיי,
ולדודי,
בני משפחתי
שלא זכיתי להכיר,
לחוות לגעת,
לאהוב
בחייהם
שתמו טרם עת בפולין, רוסיה…
בתי
התפוצצה
באש.
כלתה ברגע, בחטף חומרי הנפץ.
הייתה, איננה.
ברגע גזו
כל חלומותיה,
תקוותיה,
לא תדע עוד אושר,
צער,
חיוכים,
כאב,
חיים.
וכך אני נותרתי
מים בלי חופים.
צפה, כמו באוקיינוס, מרחבי אין קץ ריקים
ושוממים.
עבר לי ועתיד לי אין.
גדועים חיי
איני יודעת אנה אני באה.
אמי נשאה עמה את כל החרדות /יפה כפיר
אמי נשאה עמה את כל החרדות,
והעבירה לי אותן.
למרות אהבתה
הורישה לי אמי גם את הפחד.
הציפיה, תמיד, לרע מכל.
המוות שפקד אותי הוא הגשמה של הפחדים אשר
נשאה איתה אמי.
המוות, הנטישה, והבדידות.
זה לא היה נדמה לה.
פקד אותי המוות.
חמס את היקר לי בחיי.
בתי.
.רציתי לא לדעת.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
לחיות.
להתחתן.
ללדת.
לקוות שהאימה
נותרה שם, באירופה, עלתה באש, כלתה
בלהבות, נמוגה בעשן.
כלתה עם דודותיי, דודי סבי וסבותי,
אשר נספו ונאספו אל השמיים.
הם פחדו, ודאי, אני יודעת שהם פחדו למות.
הפחד שלהם, החרדה שחלחלה מאש המשרפות אל
נשמתם
הפחד שלהם מפעפע ונוגע בחיי.
רציתי לא לדעת.
וגם היום, אחרי שנקברה בתי באדמה אני
בוחרת להכחיש את האימה.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
אני נסחפת אל יופיו של העולם, שוקדת ללקט
פנינים,
אוספת יופי, שקט, אנשים טובים באמצע
הדרכים.
וכל הזמן יודעת: השפע של הטוב זה רק
כאילו.
הרע ישנו תמיד, היה הווה ויהיה.
נורא, איום, והוא מאחורי עיקול הדרך.
הוא שם – צופה לי שאבוא. הוא מחכה לי.
ענין של זמן, והפחדים שוב יתגשמו למשהו
איום, נורא.
ואמיתי. ללא מוצא, לא תוחלת.
ושוב אחווה
אותם:
המוות, הנטישה, והבדידות.
אמי – בין ארץ הדב וארץ התן /יפה כפיר
הכותרת שאולה משירת אלכסנדר פן: הדב הרוסי והתן המזרח תיכוני והעולה החדש הנקרע ביניהם.
אמי נולדה ברוסיה, מינסק. ברחה משם עם פרוץ מלחמת העולם עם אחותה הצעירה. משפחתה
נלקחה למחנות ההשמדה על ידי הגרמנים.
אמי נולדה בזמן אשר הצמית את עלומיה.
גזל את סבתי, סבי דודי ודודותיי.
אמי,
ניצלה בעור שיניה,
יתומה.
ברחה.
התגלגלה במחנות, על פני יבשת נאורה
וחסומה לה לילדה-פליטה שעולמה חרב.
בארץ ישראל
היא שכחה-השכיחה בכוחה הדל הכל.
הביאה לעולם אותי, אחי,
כאילו כלום,
היא לא דיברה אף פעם.
וכשאני, במסעותיי, נסעתי בדרכים
חזרתי אל ארצות הדב בחילופי זמנים
ומשטרים
אמי שבורת הלב לא באה.
היא לא חזרה אל מחוזות הצער,
האבדן של משפחתה.
אמי שמחה במסעותיי אל העבר שלה,
חוזרת
אל השורשי שלה שנעקרו
אל אהוביה שנספו.
היא,
כאן
טוותה את החוטים שנפרמו, את רסיסי הזיכרונות
הפכה לאריג חיים חדש…
ה. שירי מחר / יפה כפיר
הלב נמשך לתהומות
הלב נמשך לתהומות
לשקט הנצחי, נטול הסבל.
אבל
על פני האדמה
זורחת לי השמש בכל בוקר מחדש.
ומבטיחה
תוחלת
ואולי
בכל זאת.
כן
אולי בכל זאת יש עוד טעם
לחיים על פני האדמה.
מן השחקים לים /יפה כפיר
מן השחקים לים, לאדמה:
ירח, כוכבים מעל,
אל תוך שמיכת העננים אני צוללת:
מוך לבן ורך, כמו החלומות, ובו קרעים:
ים שחור, אפל, הים שלנו, התיכון.
ארצי.
מחוז חלומותיי האבודים.
החדשים.
מחוז קברה של ילדתי.
מה שהיה.
מה שיהיה.
קרעים של נוף בין עננים.
עוד רגע יש לי להסס: לנחות?
או להמריא אל על,
אל השמיים….
הכי טוב שאפשר /יפה כפיר
היא בלבי,
והיא איננה.
קיים מאד הכאב.
הולך ובא.
מראה של ילד מעורר אותו. מראה של נערה.
קירבה בין אם לבת: בנות ואמהות עוברות בדרך
להן קירבה, ולי הבכי.
אני הולכת ובוכה,
ספוגה בצער.
כמו צעיף גדול.
שקוף.
עוטף אותי הצער
חונק אותי.
כופה עלי לנשום בכח ולדעת:
לא הכל מובטח
יש קצה לאושר,
אני רוצה למות אתה, וגם לחיות.
לחיות עם אחותה, בתי. עם נכדותיי.
זו משפחתי.
לחיות עם האהוב באנשים.
האיש שלי.
הוא כאן, תמיד, כמו עוגן, כמו תמרור, כמו דגל מתנופף אל על.
הוא כאן לומר לי בואי,
ונחיה, ולא נמות.
נחיה הכי טוב שאפשר.
למרות הכאב הצער והבכי.
למרות המוות והשכול
והגעגועים.
המוות והשכול הם כאן תמיד,
בצד הטוב.
הם נוכחים בחלומות אותם צריך לטרוח ולטוות,
ולהגשים.
לחיות
ביחד עם הצער,
הכי טוב שאפשר.
עמירם סימון, האהוב באנשים, האיש שלי, בעלי, החבר הכי טוב שלי, נפרד מן החיים
בחורף 2013
ו. אני אף פעם לא אהיה זקנה
אני אף פעם לא אהיה זקנה /יפה כפיר
מכאן אחזור להיות ילדה.
אלבש אדום, סגול,
פרחים פסים סרטים וכפתורים.
אהיה כמו פרח, כמו פרפר.
בשלל צבעים וניחוחות אטביע את הצער,
אני – תמיד אנדוד, אנוע, נוע נוע,
אשיר עם צוענים בדרך.
עם ציפורים אמריא – מעבר לכאב, גבוהה ומנותקת
בכחול שמים אתמזג, אצלול אל תוך השמש – כמו שפירית שקופת כנפים.
בחיק המלאכים אחזור להיות צלולה, קלה …..
ז. סוף דבר
סוֹף הוּא הַתְחָלָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ אַחֵר
עָב קַלָּה
לִבְנַת כָּנָף
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת:
רמז לַיָּמִים שֶׁל סְתָו.
אֲנִי יוֹדַעַת – קַיִץ תָּם
וְשָׂם
מַעֲבָר לַמתְווֶה הָאֹפֶק
יֵשׁ יָמִים יָפִים.
ומָה שֶׁיִּגָּלֶה
יַפְתִּיעַ.
זמן חדש צוֹפֵן סוֹדוֹת לִי מְצַפֶּה.
