לחברי – ברכת קיץ נהדר. קיץ של מסעות וטיולים ואהבה ומשפחה, שמחה ולימודים וצילומיים – וכל מה שהלב רוצה. אני – נוסעת השנה אל הזכרון שלא היה לי מעולם.
הורי היו "מכחישי שואה" – התאמצו וגם הצליחו להדחיק, לשכוח, לא לזכור. אמי אוהבת. מסורה . אשה עם כאב שאין לו פתרון. עם חרדות לבת שלא תרוץ רחוק מדי, שלא תיפול. תמיד הפחד. מה יהיה. ממש כמוני.

זה לא היה כבוד גדול. אבא קפריסין. אמא אקסודוס. הם הרי היו גיבורים מאד מאד. אבל….. הסביבה חשבה אחרת.
"כל מי שעבר את השואה יצא מזה דפוק"   – זה משפט ששמעתי  בסביבתי הצברית. שמעתי – והתכווצתי. לא הגבתי. גם כשהייתי כבר ילדה גדולה. אם בעצמי לשתי בנות. למה? לא יודעת. התביישתי מן הסתם להיות בת של פליטי שואה.

והם – שתקו. כך גדלנו עם דפים ריקים ולבנים בספר הזכרונות, בלי סבא ובלי סבתא, בלי עבר. רק הווה ובעיקר עתיד. יהיה טוב.
לחברי – ברכת קיץ נהדר. קיץ של מסעות וטיולים ואהבה ומשפחה, שמחה ולימודים וצילומיים – וכל מה שהלב רוצה.  אני – נוסעת השנה אל הזכרון שלא היה לי מעולם.

ביום ששי 7.7. – אני נוסעת. מינסק -אמי – בבלארוס, לבוב ודובנו של אבי ,  כעת אוקראינה. וגם פולין, מסקרנות . ורשה.  קרקוב.

משם נעקרו הורי בגיל צעיר מאד אל טלטולים אבדן וייסורים בגוף. בנפש. אל שנים של מעבר – הבריחה. עד שזכו לבוא אל המולדת.

אהיה גם בהרי האלפים – אוסטריה: הכי יפה, הכי נפלא. הכי קשה. הכי מפחיד להיות שם בלילות עם שיירות של ילדים בלי בית, כמו אבי. ZELL AN SEE ו – KITZBUHEL,  והמפלים הנהדרים ב KRIMMEL  – שם חצה אבי את ההרים בלילה.
פליט. שוהה בלתי חוקי. שב"ח.
לכולנו, כולנו – ברכת קיץ נהדר. קיץ של מסעות וטיולים ואהבה ומשפחה, שמחה ולימודים וצילומיים – וכל מה שהלב רוצה. וברקע – זה:


שירי דור שני / יפה כפיר

הורי הלכו לעולמם.
שותקים.
לקחו עמם אל מעבה האדמה
את התולדות,
הייסורים,
איימי המלחמה
ומחנות המוות.
אפילו איך קראו להם איני יודעת
לדודותיי,
ולדודי,
בני משפחתי
שלא זכיתי להכיר,
לחוות לגעת,
לאהוב
בחייהם
שתמו טרם עת בפולין, רוסיה…

בתי
התפוצצה
באש.
כלתה ברגע, בחטף חומרי הנפץ.
הייתה,  איננה.
ברגע גזו
כל חלומותיה,
תקוותיה,
לא תדע עוד אושר,
צער,
חיוכים,
כאב,
חיים.

וכך אני נותרתי
מים בלי חופים.
צפה, כמו באוקיינוס, מרחבי אין קץ ריקים
ושוממים.
עבר לי ועתיד לי אין.
גדועים חיי
איני יודעת אנה אני באה.


אמי נשאה עמה את כל החרדות

אמי נשאה עמה את כל החרדות,
והעבירה לי אותן.
למרות אהבתה
הורישה לי אמי גם את הפחד.
הציפיה, תמיד,  לרע מכל.

המוות שפקד אותי הוא הגשמה של הפחדים
אשר  נשאה איתה אמי.
זה לא היה נדמה לה.
פקד אותי המוות.
חמס את היקר לי בחיי.
בתי.

רציתי לא לדעת.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.
לחיות.
להתחתן.
ללדת.
ולקוות שהאימה
נותרה שם, באירופה, עלתה באש, כלתה
בלהבות, נמוגה בעשן.
כלתה עם דודותיי, דודי סבי וסבותי,
אשר נספו ונאספו אל השמיים.
הם פחדו, ודאי, אני יודעת שהם פחדו למות.
הפחד שלהם, החרדה שחלחלה מאש המשרפות אל
נשמתם
הפחד שלהם מפעפע ונוגע בחיי.

רציתי לא לדעת.
וגם היום, אחרי שנקברה בתי באדמה אני
בוחרת להכחיש את האימה.
לחיות כאילו כאן הכל בסדר.

אני נסחפת אל יופיו של העולם, שוקדת ללקט
פנינים,
אוספת יופי, שקט, אנשים טובים באמצע
הדרכים.
וכל הזמן יודעת: השפע של הטוב זה רק
כאילו.


אמי – בין ארץ הדב וארץ התן

הכותרת שאולה משירת אלכסנדר פן: הדב הרוסי והתן המזרח תיכוני והעולה החדש הנקרע ביניהם.
אמי נולדה ברוסיה, מינסק. ברחה משם עם פרוץ מלחמת העולם עם אחותה הצעירה. משפחתה
נלקחה למחנות ההשמדה על ידי הגרמנים.

אמי נולדה בזמן אשר הצמית את עלומיה.
גזל את סבתי, סבי דודי ודודותיי.

אמי, ניצלה בעור שיניה,יתומה. ברחה.
התגלגלה במחנות, על פני יבשת נאורה
וחסומה לה לילדה-פליטה שעולמה חרב.
בארץ ישראל היאשכחה-השכיחה בכוחה הדל הכל.
הביאה לעולם אותי, אחי,
כאילו כלום,

היא לא דיברה אף פעם. וכשאני, במסעותיי, נסעתי בדרכים חזרתי אל ארצות הדב בחילופי זמנים ומשטרים
אמי שבורת הלב לא באה.
היא לא חזרה אל מחוזות הצער, האבדן של משפחתה.

אמי שמחה במסעותיי אל העבר שלה,
חוזרת אל השורשים שלה שנעקרו, אל אהוביה שנספו.
היא,
כאן
טוותה את החוטים שנפרמו, את רסיסי הזיכרונות, הפכה לאריג חיים חדש…


 

יולי 05, 2017|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *