קיץ 2003 החל כאילו כלום – עד שפרצה המציאות אל תוך חיינו.
כמו רבים חשבתי גם אני שאם אטמון את הראש עמוק בחול – הכל הכל יהיה בסדר.
הקיץ החל בטיולים, והישגים, וחוויות נפלאות.
טיולים, אנשים, ונופים, ומראות וקסם. שירים ואהבה.
וגלויות צבעוניות.

גלויות שעפו מכל פינות הגלובוס אל בה"ד 7 – אל ילדה ששמחה בן.
ותלתה אותן על הקירות, עד שלא היה יותר מקום.
והתגאתה באמא שלה, אמא שהיא קצת ציפור נודדת וקצת צוענייה ואוהבת את החיים ואוהבת את הילדה שלה.

ילדה שבאה לשדה התעופה שוב ושוב, מביאה לשדה ולוקחת הביתה, וחיוכה קורן. ומלווה אותי הלאה.
ילדה שאישרה וקיבלה את דרכי לחיות, את הבחירות שלי ואת האמת שלי.
שחיזקה אותי בהחלטות מסובכות.

ילדה שידעה לתת עצות מן השכל לאמא שלה, והבטיחה תמיד אהבה, אהבה בלי מידה ותמיכה ללא גבול.
קיץ עם הילדה שלנו, הילדה שלנו, יעלי , יעלי – ילדה שהייתה כל מה שפיללנו לו אי פעם – אוהביה כולם – יפה וחכמה ומוכשרת.
זה היה קיץ רצוף ב צחוק ובחדווה/

פיגועים היו משהו שקורה לאחרים.

והיה גם ערב בבית קפה, עם יעל ויחד עם טל, ערב אחרון. 48 שעות לפני מותה של הילדה שלי. ערב נפלא עם שתי בנותי, קרבת לבבות ובדיחות הדעת ותכניות. תכניות וחלומות ומחשבות לעתיד.
ואז פרצה המציאות אל תוך חיינו.
יעל נפגעה.
ומתה מיד, במקום.

ההלם. הכאב. היגון והצער – הם בחיינו בזמן האחרון.

מאז שנהרגה יעלי – מאז שנהרגה יעל – המלים עושות את דרכן בכח מן המציאות אל ההכרה –
מאז שיעל נהרגה – מאז שאין לי עוד בת צעירה, מאז שהפכתי לאם שכולה – אני ערה עוד יותר לסבל בחיים שסביבי.
תמיד הייתי. ועכשיו אני יודעת יותר מתמיד:

מי שאין לו כלום – לא יפסיד דבר.
ומי שיש לו – עלול לאבד.
ומי שאוהב – צפוי לאבדן האהבה.

והסבל גדול ונורא כל כך – כי בורכנו: בילדה חרוצה וישרה כמו סרגל, שאהבה את החיים וחיה אותם בכל הכוח.
ילדה צעירה שזכתה באהבה מכל עבר, וכבר חלמה על נישואים ומשפחה וילדים, ואהבה של איש מיוחד ויחיד שיהיה לה שלה.
ילדה שהייתה חמודה, מתוקה, ומצוינת.
ועשתה הכל הכי טוב שאפשר.

הכי טוב שאפשר – זו צוואתה לי, ולנו, כך אני מאמינה: לחיות, לחיות בכל הכוח ולעשות הכל הכי טוב שאפשר.
אני אוספת את השברים – כמו שאר אוהביה של יעל.
אוספת ובונה את חיי מחדש.

בונה את חיי אל המציאות החדשה – בלעדיה.
בוחרת בחיים – ולא רואה לעצמי אפשרות אחרת.
חוץ מלחיות – והכי טוב שאפשר.
לחיות חיים של יצירה. כמו שיעלי עשתה ואהבה.
לחיות חיים של נתינה – והיא, הילדה שלי, הייתה אלופה בלתת בנדיבות, ובשפע.
בלעשות בכישרון, ותמיד תמיד – הכי טוב שאפשר.

אני מבקשת להודות באופן אישי לכל מי שבא לכאן הערב.

כל מי שבא כאן הערב – בא מאהבה.
אהבה ליעל.
אהבה לטל – אחותה שהייתה אהובה עליה מכל.
אהבה לבן – אבא של יעל. שהיו בה כל התכונות הטובות שלו, ושעשה אותה למה שהייתה בשנים של אהבה והשקעה ללא גבול.
כל מי שבא לכאן הערב – בא רק מאהבה.
והאהבה הזאת, היא, אולי והלואי, תשמור על שפיותנו.
בלעדיה.
בחיים שיש לנו לחיות אחרי מותה, במציאות הנוראה הזאת.

יוני 29, 2014|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *