אשה אנגליה עם כאפייה שחור ולבן

"אני חברה בקבוצה של תושבי TOTNES   התומכים בפלסטינים…"  –  כך כתבה לי אדל (השם בדוי, האשה אמיתית), במכתב – לפני שאירחה אותי בנדיבות וחום לשני לילות בביתה. היא ענתה לפנייתי במסגרת חברותנו המשותפת ב SERVAS   ארגון עולמי שכל כולו שלום, אחוות אדם ומסעות. אנחנו מארחים מטיילים ומתארחים במסעותינו  – וגם אני לא פעם מארחת בביתי […]

גלויה איסלנדית עם 19 צילומים.

איסלנד התגלתה לי מאוחר- בהפתעה. הטבע האיסלנדי חשוף: חשבתי שאני בתוך חלום. ארץ נקייה מאד מאד. יקום ללא זיהום, כמו שהיה כשאלוהים ברא את העולם. כמעט אין אנשים: רק קומץ תושבים חיים בקור. שבועיים של מסע בטבע. סבבנו את האי – וגם  חדרנו אל  שמורות הטבע הגדולות בפנים: רמות קרות, ומרחבים, מסלע ומים קרח ושמיים. מסע אשר נוגע בחוג […]

הד באיסטנבול לניו זילנד ואוסטרליה

בניו זילנד ובאוסטרליה חוויתי את  יום זיכרון   לחיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה.  זוכרים אותם ב-25 באפריל – יום נחיתת הכוחות הראשונה בגליפולי בשנת 1915 בחוף התורכי. יום זה הוא ANZAC DAY הד  מפתיע לניו זילנד פגש אותי באיסטנבול, פתאום! בדרך מניו זילנד עצרתי לבדי, לחמישה ימים באיסטנבול: "לא הייתי נוסע עכשיו לתורכיה" כך אמרו לי רבים, גם הטובים בחברי […]

ללכת. ניו זילנד בכפות רגלי. פשוט ללכת.

ללכת. לנוע. להיות בטבע. לצלם. להיות עם חברים. להרחיק נדוד – ולחזור. לראות את העולם שהוא גדול נפלא ומסקרן. ושוב להתחמם בחיק המשפחה. החברים. זה החלום. מוקדש בהערכה רבה לד"ר בזיל קאופמן, אורתופד, מנתח ברכיים. לדר אמין שניפי – רופא המשפחה הנפלא שלי. לדודי פוקס  – פיזיותרפיסט מומחה מכפר קיש – שליווה אותי לארך כל הדרך. לפני […]

הצילום הוא החיבור שלי לאנשים.

אני מסיימת עבודה על ספר צילומים שלי בהוצאה ביתית. פורטרטים. אנשים.  מדריכה אותי מורתי, נורית ירדן. הנה מעטים מהם. הצילום שלי הוא שירת האנשים. הצילום מחבר אותי לאנשים. הוא מסייע לי להנמיך מחסומים, מבטל חשש וחשדנות. עם המצלמה אני חווה עולמות שונים משלי: אני אורחת רצויה, כי יש לי לעתים משהו לתת, לא רק לקחת. כך – בשוק. […]

מכתב מחוץ לפרוטוקול – שלוש נשים צוחקות ביחד בין מינסק לוורשה

שלוש נשים צוחקות ביחד בין מינסק לוורשה: נחמה וחום נשי עוטפים אותי בתוך מסע אל צל המוות השואה והבריחה או – איך את נוסעת לבד? ם עמי את מדברת? מי עוזר לך? לקראת חצות אני עומדת אבודה מול לוח  הרכבות הענק בתחנת הרכב של מינסק.  הכל כתוב באותיות קירילות. אני יודעת לקרוא אותן. מוצאת את השורה […]

כיף בפולניה, אזכרה אישית שלי ללנה קיכלר, וזאקופנה על הדרך

בצילום – בחור נחמד קופץ לי מול המצלמה בקרקוב, בככר השוק הנפלאה. הגרמנים… הם לא הרסו אותה… רצו שתהיה להם עיר בירה מן המוכן לפולין הכבושה. אב נולד בפולין. בנה חיים למשפחתו בארץ ישראל אחרי המלחמה. חיי בנויים מרסיסים שמודבקים בדבק התשוקה לחיות . שנים רבות לא עסקתי כלל  ב"דור שני" –  וטוב שכך. עסקתי בחיים. […]

קרקוב: פיצה? אושוויץ? במה תבחרו? מכתב מעיר נהדרת.

אני יפה כפיר – דור שני לשואה, לפליטות. אם שכולה ליעל שנהרגה בפיגוע חבלני, ומסע שלי אל הורי שכבר אינם אתי לצערי. תודה לכל חברי על האזן הקשבת. אני ישראלית, הכי נורמלית, הכי פוסט טראומטית, דור שני מאד. אשה של מרחבים ויופי מסעות כתיבה שיתוף ואהבה. למשפחה. לחיים. לחברים. לכל מה שלא מובן לי מאליו. […]

איך גיליתי במקרה בדובנו באוקראינה את בית הכנסת– בבר של וודקה ועשן סיגריות.

פעם היו כאן יהודים…..  היום אולי רק אני – עומדת בדובנו מול בר של יין בירה ושולחנות מתכת וגברים לרוב – מקום שלא מומלץ  להכנס אליו. אני שואלת את עצמי…. אז מה בדיוק את מחפשת כאן? את הידוע והמוכר?   וכמובן נכנסת. כולם מסתכלים עלי מיד. היא – קמה ומושיטה לי יד. שמה אנה, והיא יפהפיה. […]

משם בקעו חיי. אמי. אמה. אני. בנותי . כולנו באנו מן העיר הזו. מינסק . מכתב מספר 3

למסע הזה הגעתי  חפה מכל ידע. לא למדתי, לא התכוננתי. לא חפרתי ברשומות. לא באתי לחפש עקבות, וודאי שלא רכוש. המטרה שלי ברורה. עקבות הורי. לנשום את האויר במולדת שלהם. להיות. ובעיקר – להרגיש. שתי צילומים ישנים בתרמילי, מצאתי עיר יפהפיה, תוססת לכאורה – ששכחה כמעט הכל. עיר שחיה את המאה העשרים ואחת – בדרכה, עם […]