איסטנבול לגעת בפחד: מסע אישי מניו זילנד לגליפולי

הותרתי את ניו זילנד מאחור. רוגע ירקרק: נופים, וחברים,  טרקים והרים וקרחונים, ונחלים צלולים. בדרך חזרה עצרתי לבדי, לחמישה ימים באיסטנבול: "לא הייתי נוסע עכשיו לתורכיה" כך אמרו לי רבים, גם הטובים בחברי אמרו אותו דבר. הבנתי את כוח הפחד, כוחה של החרדה אשר צומחת במהירות בין אנשים. הזהירות היא תכונה רצויה. ולמה לי להסתבך… […]

הדרך האטלנטית הפראית – באירלנד

חזרתי ממסע אישי מאד אל הצפון הרחוק הקר והפרוע של האי הכי ירוק על פני כדור הארץ – אירלנד. נסעתי, והלכתי, ואהבתי, וצילמתי – וכשחזרתי אל שולחן העבודה שלי גיליתי – אין לי צילומים. הכל נמחק – בשל טעות אנוש. בכל זאת – לשתף אתכם ביופי – מצאתי את הסרט הקצר הזה: הדרך האטלנטית הפראית […]

צילום מזוית נמוכה – הרבה סיבות טובות

אני נוגעת בקלילות בשני נושאים – הרצון לקשר אנושי בעזרת המצלמה – והאיכות המיוחדת של צילומים בזוית נמוכה. תודה לחברי במועדון הצלמים של כפר תבור אותו חנכנו יחד השנה – אשר גורמים לי גם לחשוב. לא רק להקליק כדאי מאד לרדת לברכיים……   למשל – לצלם בזויות נמוכות בשוק על יד בנגקוק – או בכל שוק […]

ללכת. ניו זילנד בכפות רגלי. פשוט ללכת.

ללכת. לנוע. להיות בטבע. לצלם. להיות עם חברים. להרחיק נדוד – ולחזור. לראות את העולם שהוא גדול נפלא ומסקרן. ושוב להתחמם בחיק המשפחה. החברים. זה החלום. מוקדש בהערכה רבה לד"ר בזיל קאופמן, אורתופד, מנתח ברכיים. לדר אמין שניפי – רופא המשפחה הנפלא שלי. לדודי פוקס  – פיזיותרפיסט מומחה מכפר קיש – שליווה אותי לארך כל הדרך. לפני […]

השפיץ של העולם – בדרך לניו זילנד: הונג קונג, ביקור בזק והלם תרבותי

הונג קונג – החל מנמל התעופה – הכל הדור, נקי, עשיר מאד , נוצץ, ומשתקף. הכסף מדבר מכל פינה. זו עיר בלי  סנטימטר שאינו מושקע ומטופח ומתוכנן, ומהודר מאד. וגם – שקט. בלי צעקות. בלי יריקות. עידן חדש. שבעה מיליון סינים חיים את החלום שהתגשם להם על אלף ומאה קילומטרים רבועים. הכי צפוף. הכי יפה. שקט. […]

מכתב מחוץ לפרוטוקול – שלוש נשים צוחקות ביחד בין מינסק לוורשה

שלוש נשים צוחקות ביחד בין מינסק לוורשה: נחמה וחום נשי עוטפים אותי בתוך מסע אל צל המוות השואה והבריחה או – איך את נוסעת לבד? ם עמי את מדברת? מי עוזר לך? לקראת חצות אני עומדת אבודה מול לוח  הרכבות הענק בתחנת הרכב של מינסק.  הכל כתוב באותיות קירילות. אני יודעת לקרוא אותן. מוצאת את השורה […]

כיף בפולניה, אזכרה אישית שלי ללנה קיכלר, וזאקופנה על הדרך

בצילום – בחור נחמד קופץ לי מול המצלמה בקרקוב, בככר השוק הנפלאה. הגרמנים… הם לא הרסו אותה… רצו שתהיה להם עיר בירה מן המוכן לפולין הכבושה. אב נולד בפולין. בנה חיים למשפחתו בארץ ישראל אחרי המלחמה. חיי בנויים מרסיסים שמודבקים בדבק התשוקה לחיות . שנים רבות לא עסקתי כלל  ב"דור שני" –  וטוב שכך. עסקתי בחיים. […]

קרקוב: פיצה? אושוויץ? במה תבחרו? מכתב מעיר נהדרת.

אני יפה כפיר – דור שני לשואה, לפליטות. אם שכולה ליעל שנהרגה בפיגוע חבלני, ואלמנתו של עמירם סימון, בן שלוחות,  שמת מוקדם מדי זמן מדי אחרי נישואינו השניים. משתפת אתכם במסע שלי אל הורי שכבר אינם אתי לצערי. תודה לכל חברי על האזן הקשבת. סליחה שאני מציגה לכם את הכאב הזה בתוך חופשת הקיץ אני ישראלית, […]

איך גיליתי במקרה בדובנו באוקראינה את בית הכנסת– בבר של וודקה ועשן סיגריות.

פעם היו כאן יהודים…..  היום אולי רק אני – עומדת בדובנו מול בר של יין בירה ושולחנות מתכת וגברים לרוב – מקום שלא מומלץ  להכנס אליו. אני שואלת את עצמי…. אז מה בדיוק את מחפשת כאן? את הידוע והמוכר?   וכמובן נכנסת. כולם מסתכלים עלי מיד. היא – קמה ומושיטה לי יד. שמה אנה, והיא יפהפיה. […]

משם בקעו חיי. אמי. אמה. אני. בנותי . כולנו באנו מן העיר הזו. מינסק . מכתב מספר 3

למסע הזה הגעתי  חפה מכל ידע. לא למדתי, לא התכוננתי. לא חפרתי ברשומות. לא באתי לחפש עקבות, וודאי שלא רכוש. המטרה שלי ברורה. עקבות הורי. לנשום את האויר במולדת שלהם. להיות. ובעיקר – להרגיש. שתי צילומים ישנים בתרמילי, מצאתי עיר יפהפיה, תוססת לכאורה – ששכחה כמעט הכל. עיר שחיה את המאה העשרים ואחת – בדרכה, עם […]