בלונדון – שם נפגשנו על הגשר. פיטר (שם בדוי – קיבלתי רשותו לכתוב עליו ולפרסם את הצילומים). הוא – הומלס. אנכי עם המצלמה.*** הוא מצחצח נעלים לפרנסתו. אני בדרכי ל- TATE MODERN – מוזיאון. תערוכות צילום.
שוחחנו. בלילה הוא ישן בתוך קרטון גדול, ליד הפסל SEVEN AGES OF MEN, שמתייחס, כך האיש מסביר לי, להצגה "כטוב בעיניכם" של וויליאם שייקספיר. זה נח הוא אומר – הדיירים שבבתים סביב מסבירים לו פנים ודואגים לו מדי פעם למקלחת או משקה חם וארוחה.
אני סיפרתי לו על כפר תבור. על השמחות, הכאבים. היופי. הכנרת ויפי הטבע, על הקשיים של גיל בוגר, על נגע הבדידות, וגם על הנכדים, וקצת פוליטיקה….
שוחחנו ארוכות. היה מאד נעים וגם משעשע.
השווינו חלומות: סיפרתי לו על החלום שלי לנוע, לנוע, ללמוד את העולם מתוך חיי מסע.
ואז הוא – הוציא מחברת: מתוכה סיפר לי על החלומות שלו: 
לקנות סירה שבה אפשר לגור.
וסוס.
להתפרנס – מצחצוח נעלים.
לנוע וללמוד את העולם –
וגם – לשמור על הקשרים במשפחה.
נוכחתי – לשנינו אותו חלום גדול. לנוע, לראות את העולם – ולשמור על הקשרים בתוך המשפחה.
כל כך שונים.
כל כך דומים.
מעל התהומות אשר בינינו זרמה שיחה עם צחוקים. גשר.
נפרדנו. שילשתי את דמי הציחצוח.
חזרנו אל חיינו: אני הלכתי אל הפאב על הנהר, חושבת את האיש שלא שאלתי לשמו. האיש שממנו קיבלתי השראה – לראות את החיים באופן חיובי. 
צילום רודף צילום רודף צילום. עוד מסע ועוד צילום יפה…
אני שואלת – מה הטעם? איזו משמעות אפשר לצקת לצילום?
אני מחפשת את הדרך שלי.
לי – המצלמה היא כלי תקשורת. כלי לתת. כלי לקבל. כלי עם משמעות מעבר לצילום היפה, הנכון מבחינת הקומפוזיציה תאורה ויופי.
