פגישה בקיסריה
וואאאווווו – זו היתה הקריאה שפרצה מפי כשראיתי את עודד בפעם הראשונה.
הגעתי במכונית שלי לפגישה שקבענו בצומת בקיסריה. ישבתי במכונית והוא קרב אלי בצעדים גדולים ובטוחים. ישבתי שם נרגשת וחשבתי שאלוהים אוהב אותי. סופסוף אלוהים אוהב אותי. הנה הוא בא אלי, ובשבילי. איש ראוי.
פגשתי בעודד לאחר סדרה לא נגמרת של מפגשים עם גרוטאות של החיים, רווקים/גרושים/אלמנים ואי אלו נשואים שמתחזים לפנויים מתוך אתר האינטרנט. ערימת השלומפרים הזו השאירה אותי עם תחושת עלבון והשפלה. אחרי כל אלה – האיש הגבוה והמחייך היה כמו רוח רעננה ומטהרת, תזכורת שהחיים טובים וגם אני אזכה אולי לאהבה ומשפחה וזוגיות.
הוא היה איש גדול כמו בחלומות שלי. גבר נאה וטוב באמת, או כך לפחות חשבתי אז: איש גבוה, רחב כתפיים וחסון. הידיים שלו, אותן בחנתי מייד, היו ידיים של פקיד, והתאכזבתי. בחלומות שלי היו ידיים של איכר – אך לעודד ידיים קטנות, ואצבעות דקות, זריזות… אבל -היה לו חיוך כובש, והוא שמח לראות אותי, והיו הרבה סימנים לטוב.
כן, בוודאות, היו גם כל הסימנים לרע. אבל אני, עיוורת מן ההתרגשות, מן התשוקה לפתור סוף סוף את בדידותי בתוך חיבוק של גבר, כבר מאוהבת, התעקשתי לא לראות אותם.
היה בה קסם רב, באותה פגישה. אני בחרתי את המקום: חלקת אלוהים קטנה, מסעדה ובית קפה במועדון הגולף של מלון דן קיסריה, במחצית הדרך בין תל אביב לעפולה. התחלה שמבטיחה שוויון.
המסעדה שוכנת במבנה יפה ואלגנטי, תלוי על מדשאות, ובו ניחוח אצילות ועושר וחיים טובים.
ואאוווו קראתי כשראיתי אותו לראשונה – ואותות ההתרגשות ניכרו בי מן הסתם בכל אותו הערב. ישבנו יחד, ראשינו קרובים. היינו שמחים ונרגשים, חשים (או לפחות אני, תמימה ומסונוורת) חשתי קרבת לבבות ושמחה על מפגש שהבטיח חברות ומשיכה גופנית מבורכת וצמא לקשר, לאהבה, לחיים טובים, משותפים לשנינו.
———————
הכרנו באתר היכרויות באינטרנט.
אני היית בתקופה של מעברים: חזרתי מחופשה ממושכת בת ארבע חדשים בארצות הברית, לאחר פרידה מסובכת מבן זוגי הקודם.
נהגתי כאילו הכל בסדר, אבל היום אני יודעת שהכל היה אז לא בסדר. הימים היו קשים לי. לא היה לי בית, לא הייתה לי אהבה. כלפי חוץ הייתי אשה חמה וחכמה, אשה חזקה ששולטת בגורלה. עושה את מה שטוב לה. אשה שמחה, עובדת, מקובלת. וגם משתכרת שכר נאה, וגם מסודרת כלכלית. את העולם ואת עצמי שכנעתי שאני מנהלת את חיי בהצלחה רבה. אבל בתוך לבי הרגשתי כל כך לבד. לבד. כמו כלבה עזובה.
בנוסף – הייתי מסובכת בעסקת נדל"ן כושלת ששיבשה את כל תכניותי לבנות לי בית משלי, אחרי הפרידה. רכשתי בית, וקרובים של המוכרת פלשו אליו. אי אפשר היה להשלים את העיסקה, כל זה איים עלי, וזיעזע אותי מאד.
היה לי קשה, ורע למדי. אבל, כמו תמיד, הייתה בי שמחת חיים טבעית, אהבת העולם תוססת, מתפרצת, תחושת אופטימיות ובטחון, ובעיקר תקווה שהכל ייסתדר ויהיה לי טוב כמו בחלומות שלי: קיוויתי מאד שאמצא גבר עוטף ומחבק שיכיר בערכי ויהיה לי שותף לחיי. גבר שיפתור אחת ולתמיד את התחושה שלי שאני כל כך לבד, שאף אחד שווה וטוב לא רוצה בי. גבר שיגשים את החלום להיות בת זוגו המאושרת, תרתי משמע, של איש ראוי. להיות חלק ממשפחה
——————————–
באותו ערב נפלא בקיסריה האמנתי באמת ובתמים שאלוהים מאד אוהב אותי.
עודד נראה לי איש נבון, משכיל ובעל ידע רב, והוא שבה את לבי.
חשתי, לא אכחיש, שהוא מחושב מאד, מחושב מאד, כפי למדתי אחר כך. מהר מאד הבנתי שהוא שב ושואל שאלות חטטניות ובוחן אותי גם כלכלית, ומתייחס להתקשרות בינינו כעיסקה לכל דבר. אבל בעיני, אז באותו ערב, היה בכך אפילו חן מסוים: הנה האיש שלא נסחף אחרי הרגשות. איש חכם שבוחן באופן קר את הסיכוי להצלחת הקשר. (קשר – מילה חביבה עליו… "היו לי שני קשרים בחיפה, היה לי קשר בעפולה", כך אמר, כאילו לא היו שם נשים בשר ודם – רק התקשרויות עסקיות כאלה…) אהבתי לחשוב שהוא גבר זהיר ששומר על עצמו מהסתבכויות רגשיות חסרות סיכוי… הסתבכויות רגשיות חסרות סיכוי כאלה כמו שהיו לי…
שכנעתי את עצמי שהוא זהיר ופיתחתי אהדה לגישה הקרה והטכנית שלו: קודם בסיס, כלכלי וענייני , ורק אחר כך נראה מה קורה לרגשות.
עודד מנה באזני את הקריטריונים שלו לבחירת אישה, משל בוחר לעצמו סחורה מתוך ערמת מוצרים בסופרמרקט:
קודם כל – עליה להיות אשכנזייה.
אלוהים עדי שהייתי כל כך עיוורת… עיוורת… אשה טיפשה. איך ולא קמתי ולא עפתי משם באותו רגע….
וגם – עליה להיות ללא ילדים צעירים בחייה…. זה עדיין לא הדליק אצלי את הנורות האדומות. הוא לא רוצה להסתבך עם ילדים. זה הגיוני…. וגם סיפר לי על נשים שהיו מסובכות (מילים שלו) עם ילדים צעירים מה שהקשה על הקשר, שוב אותה מילה…
והכי חשוב – עליה להיות מסודרת מאד כלכלית…. ולא ליפול עליו למעמסה, חלילה. אחר כך בא ענין ההשכלה, שיהיה לי על מה לדבר אתה (ציטוט, כן, מפיו) וגם ציין שחשוב שיהיה לה רישיון נהיגה ושתהיה גם נהגת בפועל, שלא ייפול עליו כל העול בנסיעות הארוכות.
אני לשמחתי עמדתי בכל אלה בהצטיינות, וזה היה עוד לפני שהפכתי לאם שכולה שזה סידור כלכלי לכל החיים. כן. קשה היום לחשוב על זה – אבל … זהו ציטוט מדויק מפיו. הוא הכיר זוג בקיבוץ שלו שגם הם איבדו בן – ובזה הסתיימו כל הדאגות הכלכליות שלהם. כך אמר.
אז – כל זה נראה לי הגיוני מאד. ולא חשבתי שהאופן בו הוא מרצה את הדברים בגאווה לא מוסתרת אמור לעורר אצלי דאגה. הוא הזכיר שוב ושוב את המושג "שוק הבשר" ושב ומציין שהוא עצמו "סחורה מבוקשת", ותוך כדי שואל אותי, ללא מעצור, מה גובה הפנסיה שלך ממבטחים? ואיפה הדירה שלך בתל אביב? ומה ערכה? איך זה שלא חשבתי שעדיף לי להתעופף משם ולא לחזור לראות אותו.
להיפך – שמחתי כל כך שהוא שבחר להיפגש אתי, כאילו לא הייתי ראויה למשהו נכון יותר, כמו קרה לי נס, שמישהו סופסוף רוצה בי. שמחתי שאני אשכנזייה, שאין ילדים צעירים בסביבתי, ושאני מסודרת כלכלית, ולכן אולי אזכה אני מתוך כל עשרות המחפשות הנואשות (ביטוי שלו, אלוהים עדי שלא הבנתי כמה רע האיש הזה יכול להיות) בנתח הבשר הנאה הזה שמונח לפני בתוך שוק הבשר הקשוח.
הוא בוודאי לא הבחין, לא חשב לרגע שמשהו לא בסדר בהשקפת העולם שלו שבה אנשים ורגשות הם סחורה עוברת לסוחר. מוצר שיש לו מחיר.
עודד דיבר בגלוי על ההורמון. ביטוי שלו. מין נקי מרגשות. צורך ביולוגי לוחץ, ביטוי שלו, שמשגע את הגברים ומשבש את שיקול דעתם. איש אחר, במקום אחר השתמש בשיחה אחרת במושג – לרוקן את הבקבוקים. ועודד גם הוא צריך, כמו גבר, לרוקן את הבקבוקים מדי פעם.
אני ישבתי שם, באותו בית קפה רומנטי בקיסריה, כלואה בבדידותי ומחפשת נחמה, מגע וחום אנושי. ולא ראיתי את הפער בין אשה שכולה רגשות וחלומות ורצון להתמסר, להיאהב, לחוש שיש לה ערך – וגבר בעל יצר ביולוגי שדורש ריקון הבקבוקים…
עודד חזר והדגיש שהנשים חכמות הרבה יותר מן הגברים. האשמה היא בהורמון, ששולט במין הגברי הורמון שגורם להם לעשות טעויות…. רק לא ידעתי אז שאני אהיה אחת מאותן טעויות, ועוד איזו טעות. שלי. שלי. טעות שלי…
הוא היה גלוי מאד, באותו ערב וגם בערבים אחרים, כשכבר היינו זוג לכל דבר. לא היו לו מחסומים, ובלי ששאלתי הוא סיפר וסיפר על הדפיקות. דפקתי. לדפוק ביטוי חביב עליו. בפה דגושה. על נשים שמשכו אותו כמעט בכח אל בין רגליהן….
הערב הראשון בקיסריה היה אפוף קסם, אותו קסם כוזב של התאהבות קלה שמטשטשת את שיקול הדעת.
אני – חשבתי שאני בסדר, אבל הייתי לא בסדר, לחלוטין לא בסדר. נפרדנו, ואני נשקתי לו בשמחה, חזרתי לתל אביב לדירה השכורה, הריקה, הקרה, וחלמתי חלומות.
- יעל. המעבר לעפולה, גבעת המורה.
את סוף אותו שבוע בילינו יחד בעפולה, בביתו. בוילה, כפי שהוא קרא לבית. יותר נכון – בביתה ומיטתה של רעייתו המנוחה. בית שהיה התגשמות החלומות שלה. בית שבנתה לפני מותה.
במיטתה ישנתי, אתו. שנה אחרי מותה.
כמובן שזו היתה טעות. אחת בשרשרת ארוכה. לא שיערתי אז את עצמת התגובה, האלימה כמעט, של ילדיו כלפי.
ימים אחדים אחר כך נהרגה בתי, יעל. אני נשאבתי אל חייו של עודד, ועברתי לגור בביתו תוך זמן קצר. נראיתי בסדר, חזקה ואמיצה, כדרכי, אך באמת הייתי אבודה והלומת צער. לא שיערתי שילדיו יחושו נבגדים וכועסים בנסיבות החדשות. משום מה, בתמימות, ציפיתי שיבינו, שיציעו סוג של תמיכה, חמלה…
וככה זה קרה: את סוף השבוע הראשון להיכרותנו בילינו בעפולה, בביתו.
דחפנו עגלה בסופרמרקט, ישבנו על הדשא לחוף הכנרת וצפינו בכוכבים. שוחחנו, סיפרנו זה לזו את סיפורי חיינו. אני הכנתי ארוחה, עודד רחץ את הכלים. היה נחמד. היה נעים. הייתה תחושה של בית. הייתה תחושה של זוגיות. היו לנו עניינים רבים משותפים. כמוני – גם עודד אוהב את המסע, גם הוא מורה דרך, גם הוא רוצה לכבוש את העולם…. חוטים גלויים חיברו בינינו, וכבר רקמנו תכניות משותפות.
היה לי טוב אתו. החיבוק שלו היה גדול, עוטף, מבטיח טוב.
בכמיהתי לחום אנושי לא הבחנתי, לא יכולתי להבחין בין יצר, יצר מיני, גברי, חסר אבחנה במי שנוגעת בבשרו – לבין מה שלא מה שלא היה שם כלל: רוך, אנושיות, וחיבה אמיתית לגוף שלי, לאישיות שלי, לי. רוך ורגישות הם מושגים לא קיימים בעולמו של עודד.
———————
בבוקר יום ראשון נפרדנו , שנינו נרגשים לקראת המשך החברות בינינו.
ביום שני הוא בא לישון אתי בתל אביב. טל ביקשה לבוא ללון בתל אביב, אמרתי לך שלא אוכל לארח אותה, ונתתי לה את המכונית שלי כדי שתחזור אתה לירושלים.
בבוקר עליתי לירושלים לקחת את המכונית.
בדרך חזרה שמעתי חדשות על הפיגוע, בשער הבסיס של בהד 7.
יעלי נהרגה. יצאה לתחנת האוטובוס, והמחבל המתאבד עמד מאחורי גבה.
למחרת כבר נקברה באשקלון.
ישבנו עליה שבעה בביתו של בן.
מיד אחרי האבל הרשמי פגש אותי עודד בתל אביב, וליווה אותי אל פגישה עם עובדת השיקום של משרד הביטחון. הוא נכנס אתי, בוטח במעמדו. לאחר משפטים אחדים, לבקשתה, יצא החוצה לחכות לי.
יצאתי, בתום הפגישה שהתארכה, אל המסדרון מלווה בטלי, עובדת השיקום.
רעדתי, כולי סוערת ודומעת וחווה את התובנה הטריה שהפכתי לאם שכולה.
עודד, כולו פגוע מן הציפיה הארוכה, בלי שמץ של בושה היסוס או מעצור, שטף את שתינו בנזיפות, איך העזנו להותיר אותו במסדרון כמעט שעה…..
כעסו הופנה אל טלי, כמובן. כלפי הוא היה מנומס. לא מסתבך.
אני צפיתי בו באימה מסוימת….
שתקתי.
כשזעמו גאה, ניסיתי לפייס אותו. בהצלחה חלקית.
————————-
החזרה לתל אביב, בתום ימי השבעה, לדירה השכורה הקרה, הריקה, שלא הייתה עדיין בית לא הייתה אפשרית. שנתי נדדה. בכיתי ובהיתי בקירות ולא ידעתי את נפשי מצער. הרגשתי שאין טעם לחיי. הרגשתי כמו צמח שנעקר משרשיו, חשבתי שאמות.
עודד, במחווה אבירית אמר לי – בואי לעפולה. אני יודעת שהיו לו כוונות טובות. גם כוונות טובות. באחת משיחותינו בימי השבעה טרח לנחם אותי בידיעה שמעתה אין לי דאגות כלכליות, שאני מסודרת מאד. סיפר בהרחבה על הורים שכולים בקיבוץ, ומהי הקיצבה החדשית שלהם, וגם פרט את שאר ההטבות…
ואני באתי.
עיוורת מדמעות וצער, זקוקה נואשות לחום אנושי וחיבה וחיבוק, נשאבתי אל חייו שלא בטובתי. ללא שיקול דעת. נסחפתי אל האשליה של אהבה וזוגיות ובית.
שבועות מעטים אחרי האסון היתה לי עבודה פרטית לימים אחדים עם תיירים, עבודה שנקבע חדשים קודם. היססתי קצת, והחלטתי לחזור אל החיים. הדרכתי, עודד שמח גם הוא על ההזדמנות להתלוות אלינו בסוף השבוע לטיול לבילוי וארוחה. וגם להזדמנות להרצות את דעותיו.
ביצעתי את העבודה, וכשחזרנו הביתה – הכסף שהשתכרתי תמורתה הפך מיד לספריה בהזמנה מיוחדת מנגר, ספריה חדשה בחדר השינה בביתו. ספריה שאשתו המנוחה לא הספיקה להתקין לפני מותה. זה היה הרעיון שלו, כמובן. ואני – אני ראיתי בכך אות לכך שהוא רוצה אותי, מסכים לשלב אותי בחייו… איזו ברת מזל חשתי אז…. הוא רוצה אותי. מסכים שאתקין על חשבוני ספריה לספרים שלי – בביתו.
כך הפכתי משאבת כספים בעבורו. זיכיתי אותו בארון ספרים גדול, חדש. זיכיתי אותו בשכר הדירה של דירתי בתל אביב: הכסף נכנס במלואו, בנוסף להתחלקות השלמה שלי בכל הוצאות המחיה והבית. לחשבון הבנק המשותף שפתחתנו מייד, יומיים לאחר שעברתי לגור בביתו, ביזמתו.מיד הגענו גם לעיריהי לזכות בהנחה של הורים שכולים בארנונה.
הופתעתי קצת, כל כך מהר….. אבל ראיתי גם בכך אות לרצון שלו להתאחד, להיות ביחד, זוג.
לא חשבתי, לא בדקתי מה מה ערכם של מגורים בעפולה, בבית שמעולם לא היה ביתי, שמעולם לא התקבלתי בו, שחייתי בו עם רוחה של אשתו המנוחה, עם החפצים שלה, חפצי הנוי שבחרה, הרהיטים שלה – מול שכר דירה נאה בתל אביב…
תגובתם של ילדיו הייתה מיידית וברורה. התנכרות צוננת.
ואני, כתגובה אוטומטית, השתדלתי יותר ויותר לרצות אותם, להיות נחמדה, לתת…
באופן פאתטי ומעורר רחמים, באופן אומלל ומעורר שאט נפש – כל כך השתדלתי…
יום אחד חזרתי הביתה.
הבית שהיה כולו שלה, של אשתו המנוחה…. למעט שינויים קלים, זהירים שהכנסתי בחדר השינה, ושעון קיר יפהפה, עשוי לוח זכוכית מרובע, שטוח מחולק לריבוים צבעוניים, עיצוב של מונדריאן. את השעון תליתי בפינת האכל.
השעון לא היה על הקיר. חיפשתי, ומצאתי. הוא היה מוטל בסל הכביסה.
ללא מילה הוצאתי אותו, ובערב, כששאלתי, אמר לי עודד שהתקתוק שלו מפריע לבתו, יעל, שבאה הביתה לימים אחדים, ללמוד למבחנים…
עבדתי הרבה, בארץ וגם לעבודה בחו"ל יצאתי לא מעט. הדרכתי והרווחתי לא מעט כספים. חזרתי, תמיד, עמוסת מתנות. זו דרכי. לחברי, גם להם, לילדיו.
אל תביאי מתנות, לא צריך. כך אמר לי עודד ערב אחד, בשקט.
למה? שאלתי. כאילו הצינה בה התקבלו המתנות לא הייתה ברורה דיה.
הם אמרו שאת לא אמא שלהם…
אמא שלהם…. חשבתי בלבי. מי בכלל רצה להיות אמא שלהם? לא אני.
מה חיפשתי שם? ידעתי שזה לא טוב. הרגשתי כמו קבצנית של אהבה מגע, וחום, אנושי. מושא להתעללות, ללעג סמוי…
————————
ארוחות הערב של יום ששי היו אומללות במיוחד, בעבורי.
חזרתי אל החוויה הישנה, המוכרת, מימי אשקלון. שיחה ערה שמתנהלת ליד השולחן בביתו של בעלי הראשון ומשפחתו. אני – שקופה. הדברים שאני אומרת נותרים תלויים באוויר, ללא מענה, ללא תגובה, כאילו לא הייתי שם.
אני מבשלת, לא רע בכלל. מרק האפונה שלי טעים, אהוב… גם היום, כשאני במקום אחר, בחיים אחרים, מוקפת אהבה והערכה והוקרה – הוא מרק הדגל שלי, מתקבל בשמחה רבה.
אך לא ליד השולחן המשפחתי בעפולה: מבטים מוחלפים עם חיוכים כבושים…. ועודד אומר, כאילו לרצות אותי, אותם: זה רק נראה רע, זה טעים…..
ויום אחד, חדשים אחדים לאחר שבאתי לגור בעפולה – נאמרו הדברים באופן מפורש.
המשפחה שלו כולה הגיעה לשבת. להתארח. אחותו ובעלה באו מהולנד, אחותו ובעלה באו מירושלים… והילדים, בוגרים כולם.
אני, איתו, טרחתי והכנתי ודאגתי שהכל יהיה מוכן להם … יצאתי מן הבית בבוקר יום ששי, לפני בואם. חשתי שלא במקומי. חשתי שלא אוכל לקבל את פניהם בפתח הבית…. הרגשתי לא טוב, לא רצויה…. לא היה מי שיאחז במרפקי ויאמר – הישארי. אני איתך. אני עומד לצידך.
חזרתי לפנות ערב. הם, כולם ישבו על מדרגות הבית, בשמש השוקעת. הייתה שם אוירה של משפחה, וצחוק. נעים וקל. אני עמדתי מולם…. זרה.
לשמחתי הבריק בי רעיון. הבאתי את המצלמה מתוך הבית, אמרתי – אל תזוזו, אתם נראים כל כך נפלא…. ואז הרגשתי קור יותר חזק מקודם, וכשהרמתי את הראש מעל העדשה אמר הבן הצעיר זה הבן הצעיר אשר נדמה היה שהוא תומך בי קצת בתוך הסיטואציה הקשה, הלא נסבלת, של חיי בבית אביו. הוא זה אמר בקול שקט אך חד ברור: למה את בכלל חושבת שאנחנו רוצים שתצלמי אותנו?
נכנסתי הביתה, עוצרת דמעות עלבון וכאב, בכיתי. עודד נכנס בעקבותיי .
אני הולכת, כך אמרתי לו.
והוא אמר: זו החלטה שלך. איני יכול למנוע זאת ממך.
מאוחר יותר בסדנאות של התנהגות והתמודדות עם משברים למדתי: האיש הזה תמיד הפגין חוסר אונים. דרך מצוינת לא להתחייב. לא לקחת אחריות.
בליבי ידעתי – לא אכפת לו בכלל. לא אכפת לו אם אלך או אישאר. הרגשתי שנוכחותי הופכת לנטל.
נשארתי. לא היה לי לאן ללכת.
נשראלתי. הרגשתי אבודה. כל כך אבודה. לא היה לי מושג לאן אלך. לא ידעתי מה ערכי. שכחתי שאני יודעת להיות שמחה, ומאושרת, ולחיות חיים טובים מאד, לא ידעתי שעדיף לי ללא משפחתו, ובמיוחד בלעדיו..
ימים עברו. הייתה שיגרה טובה..
זמן קצר מאד אחרי מותה של יעלי חזרתי לחיי. זו הייתה החלטה נחושה – לחיות. לחיות בכל מחיר. לחיות בכל כוחי. לחיות ולא ליפול, להתפרק…. טלי, עובדת השיקום הסבירה לי: את התאוששת מן האסון רק לכאורה. עשית הכל כל כך מהר כי לו הייתי נופלת בצדי הדרך היו עוברי האורח מצקצקים בלשונם – איזו מסכנה! ולא היה שם איש להושיט לך יד, להרים אותך, לתמוך בך…..
זמן מה אחר כך הוצעה לי עבודה קוסמת – הדרכת טיול לדרום אמריקה. שמחתי על ההצעה, וכשעודד הציע לי בלילה, בין הסדינים להצטרף הסכמתי בהתלהבות…. כל כך שמחתי שאיננו מתנגד לנסיעה הארוכה…..
אני שילמתי את כל הוצאות של הנסיעה שלו. בדולרים ירוקים שהיו שכר עבודתי בהדרכה. אמרתי לו, וגם את עצמי שכנעתי, שבלעדיו לא אעמוד בנטל הרגשי הכבד של הדרכת טיול כבד כזה, ארבעה חדשים אחרי האסון. אמרתי ושילמתי עבור השירות. שכרתי את שירותיו כעוז ומנחם בכסף מלא.
ועוד הדרכתי, לארצות רבות. ותמיד, כשעודד הצטרף – שילמתי את הוצאות המסע שלו, בדולרים, מתוך שכר עבודתי. שוב ושוב.
אין צורך להכביר מילים. קניתי את אהבתו. את נוכחותו. הפכתי את עצמי לעיסקה משתלמת עבורו.
וכך, עם צילומים, נרות וארוחות שבת, וטיולים משותפים ובעיקר בכסף רב ניסיתי לדלג על משוכת השתיקה והקור שנשבה מבני המשפחה שלו אלי. וגם ממנו.
לא הייתה שם אינטימיות. לא היה שום רוך. זו הייתה עסקה לכל דבר. כשביקשתי – דבר אתי – הוא לא הבין, רק חזר ואמר: הרי דיברנו כל הערב. אכן. דיברנו. על המחירים במגה, וקצת היסטוריה, הכנה לסיור הבא, ועל הסדר ההפרטה בקיבוץ שבו עבד, והמעבר למשכורות…. דיברנו ודיברנו.
אני המשכתי לשלם בהוראת הקבע שלי בבנק יותר ממנו להוצאות הבית ולחסכונות לקראת הטיול . ויום אחד נמאס לי. רציתי לשנות את יחס התשלומים… והייתה מריבה. וצעקות רמות שלו. ונסיגה שלי. אל השתיקה, ההשלמה, אל התקווה שכשנחזור הביתה מן הטיול הגדול שתיכננו כבר אז …. כשנעבור אל בית משלנו…. כי זה עלה מדי פעם, והיה ברור שביתה הוא לא ביתי, ושקשה לי. עודד הבטיח לשקול את הדבר ואפילו אמר שבית הוא השקעה טובה, ולא אכפת לו כלל להמיר חלק מכספו בבית, זו השקעה טובה….
פעמים אחדות אמר לי – שמוטב היה לו לעבור לבית מסודר – בבית של אשה מסודרת. אני, מהבחינה הזו הייתי נטל. לא היה לי בית מסודר משלי לקבל את פניו – והיו לי חלומות. ובעיניו בית הוא לא נושא לחלומות . בית הוא השקעה טובה לכסף. כן, הוא בהחלט מוכן לחשוב על זה.
זמן קצר מאד לאחר שניפנף אותי מחייו – איזה מזל!!! עבר לגור בביתה של אשה מסודרת……..
המסע הגדול על פני הגלובוס.
עודד ואני יצאנו יחד לטיול גדול גדול. טיול סביב העולם. חלום שלו, חלום שלי.
למשך שנה יצאנו מן הארץ: הפסקנו לעבוד ויחד יצאנו אל הדרכים, לראות את העולם.
בסיומו באו החיים המשותפים שלנו לקיצם. לא היה בי עוד צורך. עפתי, בבעיטה… נוצלתי, והושלכתי. כמו מגבת משומשת.
מראשה היו שם כל הסימנים. אני נשארתי.
רציתי להגשים את החלום שלי , ולא ראיתי נכוחה את המציאות שבה חייתי.
אני רציתי להיות במקומות החדשים , והוא רצה לנוע, להספיק, לראות הרבה ולחזור מהר.
אני רציתי להיות, לחוות, להעמיק ולהכיר – והוא רצה לנסוע. לנוע בעקבות הצעירים, כמו הצעירים, כמו הטיול הגדול שהצעירים עושים אחרי השחרור, לפני הלימודים…
אני רציתי לחוות, לכתוב ולצלם. ולשתף את חברי. ולהשאיר עדות לחוויות אשר חויתי. רציך לשדרג לצורך זה את אתר האינטרנט שלי שהיה אז בחיתוליו – והוא אמר שלא צריך. שחבל על הכסף ובעיקר חבל על הזמן.
הוא היה מאד משימתי, ומתוכנן…. אני נסחפתי לתכנון שלו, כי ידעתי שבזוגיות צריך להתפשר.
במשך כשנתיים חסכנו יחד את הסכום הדרוש למסע הגדול. וכשהגיע עת לצאת לדרך חישב עודד את הסכומים הנחוצים לתכנית שהתווה – והסתבר שאין די כסף… ואז, בלילה בלילה, בין הסדינים הוא הסביר לי שיש צורך שאני אתן יותר ממנו לשיתוף הכלכלי של המסע… ואם לא.. אז…
וכך היה: קניתי את הזכות לצאת אתו לדרך. שילמתי סכום גדול יותר משמעותית. היה לי. היית מסודרת כלכלית, היו לי חסכונות, והכנסות מסודרות, שוטפות… הרי השכול פירנס אותי יפה, כדבריו . וכך הפקדתי בחשבון הבנק המשותף שלנו אלפי דולרים אחדים בכל – חדש יותר מן ההשתתפות שלו. הרבה הרבה אלפים במשך הטיול כולו.
עשיתי זאת בגלל שהוא רצה. כי ככה הוא אמר. כי כאשר ערערתי לרגע, הוא כעס, וצעק…. ואני חשתי את האצבעות הקרות של הבדידות, של התחושה להיות לבד זוחלות אלי…
איך הוא עשה את זה בקלות רבה כל כך?
זה היה המסע הגדול של חיי, ונכון יותר – זה היה אמור להיות המסע הגדול של חיי. בפועל זו היתה פשרה שהאמצע שלה נמשך כמעט תמיד אל הרצונות שלו: להספיק. לנוע. לראות עוד ועוד מקומות, לסמן שהיינו וללכת הלאה.
לפגוש הרבה אנשים ולספר להם מה שלדעתו הם צריכים לדעת על הסיכסוך במזרח התיכון
הסברת הסיכסוך במזרח התיכון הפכה ללב המפגשים, השיחות עם האנשים שפגשנו, לפי רצוני. ואני ישבתי שם לעתים, מקשיבה בשקט, מצטערת על ההזדמנות המוחמצת להתוודע לעולם חדש וזר לי, עולם שכדי להכירו הרחקתי נדוד כל כך.
למרות הכל – כדרך כל המסעות כולם היה זה פרק חיים נפלא, ונהדר: חווינו וראינו ונסענו, טסנו, על פני כדור הארץ כולו, מסע גדול על פני כדור הארץ, טיול חיים וחוויה בלתי נשכחת.
היו הרבה דברים טובים. היה שפע של חוויות, הכרויות, פגישות, לימוד, ותרבויות, נופים בלי סוף, טיסות ואנשים, ערים ותרבויות ומקדשים, ויערות ואגמים ומפלים, שלגים ורכבות, ומטוסים…. ואנשים… ואנשים…
שלושה חדשים טיילנו באירופה. נסעתי אתו, וביזבזתי את זמני על איטליה וצרפת אותן הכרתי היטב… ונהניתי, כי זה טיול, אבל רציתי להיות במקומות אחרים לגמרי. אקזוטיים, ונידחים, מקומות של הרפתקה וגילוי… שיננתי לעצמי, שוב ושוב, שוב ושוב, שבשביל זוגיות צריך להתפשר, ומי שלא יודע להתפשר – נשאר בסופו של דבר לבד.
פחדתי מאד להיות לבד. והתפשרתי, שוב ושוב.
בהולנד, בין הצבעונים הנהדרים והכפרים ותעלות המים גילית פן משפחתי נוסף של בני משפחתו. ביקור בן שבוע אצל אחותו המתגוררת בהולנד הוא בשבילי זיכרון מורעל של ערב אחד, בו היא ואני ישבנו יחד ושתינו תה.
היא אמרה לי כך, במילים האלה: עודד נוסע לטיול הזה על חשבון הכסף שאשתו השאירה לו, ואת –נוסעת, כך אמרה לי, על דמי הדם של מותה של בתך.
מילה במילה. כזאת אשה.
כשסיפרתי לו על כך הוא אמר משפט אחד: למה את עושה ענין מכל דבר? שקלתי עזיבה. חשבתי לחכות לו במלון, עד שיסתיים הביקור המשפחתי שלו. שקלתי לעזוב ולהמשיך לבד.
אבל נשארתי.
עלינו עוד ועוד צפונה, וכמו בחלומות נורווגיה באותו הקיץ נפרשה לפנינו כמו בעלונים של משרדי התיירות" פיורדים נהדרים, הרים גבוהים גבוהים וטבע נהדר.
מנורווגיה, במעבורת מן החוף השוודי הגענו לבריטניה, ללונדון, כדי לבקר את חברי האהובים רות וברני, וכדי לקבל טיול של קבוצה ישראלית שהתבקשתי להדריך על פני בריטניה הגדולה ואירלנד. ברני ורות הם חלק מחיי משנים רבות מאד, ומסלולי חיינו נושקים ורצופים בחברות טובה ואהבה. הקצר שלהם עם עודד היה מיידי.
הם לא סבלו אותו, וגם אמרו לי למה: הוא שחצן. הוא חושב שהוא מחרבן יהלומים – אמר לי רות בשפה בוטה שאינה דרכה. ברוס, הבן הבכור לא חשך את שבט לשונו מעודד, ובציניות בריטית הצליף בו, ציניות כל כך מנומסת שעודד כלל לא הבחין בסרקזם המופנה אליו. כלם היו מנומסים מאד, ועודד היה מבסוט. היה לנו דיור חינם בלונדון, ובטיול הרשיתי לו גם להדריך, מה שכיסה לדעתו את העובדה ששוב, אני, שילמתי את החלק היחסי של הוצאות הטיול שלו לחברה המבצעת. כדי שנוכל להיות ביחד, כך אמרתי לעצמי.
מצפונו היה צח כשלג, ואני, באיוולתי הייתי גאה באיש הזה, השחצן והדובר אנגלית עילגת שמרצה את משנתו על הבטחון הישראלי ושומע אך אינו מקשיב בכלל לדעתם של המארחים שלנו. רות וברני מעורים מאד במתרחש בארץ ודעתם שונה מדעתו. אך זה זניח. העיקר שיש דירה חינם ושמנו V על לונדון גם.
אירופה וארצות הברית.
אחרי ש"עשינו" את הולנד ודנמרק, קצת גרמניה והרבה נורווגיה, פריס והרבה איטליה חזרנו לארץ לחודש אחד, לאזכרה ליעלי, זה היה יום השנה השני למותה, ולחגיגת הנישואים של טל בתי ורוני בת זוגה.
עודד הגיע למסיבת החתונה עם שניים מילדיו. גם הוא רצה שה"קשר" שלנו יצליח, ייאמר לזכותו… הוא כמעט כפה על בתו לבוא, כך סיפר לי אחר כך.
באלבום החתונה צילום אחד אשר אומר הכל. בנו משמאלי ובתו מימיני, חמוצי פנים, מגנים על גופם בידיהם ושפת הגוף שלהם זועקת – איני רוצה להיות כאן. כל אחד מהם מסתכל לכיוון אחר, . מין מבטים תועים שאומרים – אני לא כאן, זה רק מקרה, אני לא חלק מן השמחה הזו.
אני עומדת ביניהם, ידי שלובות מהודקות אל גופי, כתפי מכונסות, נזהרת לא לגעת , מחייכת חיוך קטן ומאולץ ומבטי גם הוא תועה. עודד, עומד בצד, רחוק, זקוף, לא נוגע באף אחד, ידיו תחובות עמוק בכיסים. מפגין ריחוק.
אני שומרת את התמונה הזו, בסוף אלבום צילומי החתונה העליזים. לא קרעתי אותה לגזרים. אני שומרת אותה כי היא שיעור. שיעור אשר בזמן אמת החמצתי.
אחרי החתונה טסנו לארצות הברית, לטיול גדול שבסיסו שהות אצל חברים ומכרים. "הקרובים והחברים שלי הם עשירים ומשכילים, ושלך אנשים פשוטים ועניים יותר – כך אמר. אני – אהבתי את האנשים בגלל טוב לבם, בגלל שפתחו את ביתם לפני. לגודל ולעושר לא הייתה כלל משמעות…. מה גם שזה לא היה נכון בכלל: בני משפחתי בארצות הברית והחברים שאני "הבאתי לעיסקה המשותפת" הם כולם אנשים ראויים מאד, ידידים וחברים שיש להם תפקיד ומעמד מאד חשוב בחיים שלי….
חברי במדינת VERMONT , ג'ין ופרופסור רוברט גילפין אירחו אותנו בנדיבות בבית הקיץ המרהיב שלהם, עמוק בין העצים והשלג בתוך היערות . רוברט הוא פרופסור למדעי המדינה בפרינסטון, אחת האוניברסיטאות המהוללות של ארצות הברית, ואת שניהם הכרתי בעבודתי כמדריכה בארץ. התאהבנו הדדית, והפכנו לחברים טובים מאד. שוב ושוב חזרתי אל ביתם בפרינסטון, וכשפרשו מן החיים האקדמאיים אל היערות העניק לנו בטיול זה הזדמנות פז לטעום מן המייפל הניגר, ולהכיר את הכפרים המקסימים בין עצי האדר (SUGAR MAPLE) שעמדו אז בשלכת נהדרת.
דבי ופול וילדיהם ארחו אותנו בין האגמים והיערות בביתם בעיירה הקטנטונת CHARLEVOIX על גדותיו של אחד האגמים הגדולים בצפון מדינית מישיגן. הבית, בית עץ גדול ופשוט מאד, כולו מעשה ידיו של פול. ואין בו מותרות. דבי ופול ארחו אותנו לשבוע, חולקים אתנו חיים של הסתפקות במועט, חיים של צניעות ומסירות אין קץ לחמשת ילדיהם המאומצים, נוספים לשלושת ילדיהם הביולוגיים : גרנו בביתם, אוכלים אתם את הירקות והפירות מן הבוסתן ומן הגן, וחווינו אהבה. טיילנו שם הרבה ברגל, ביערות הזהובים, עוטי שלכת זהובה.
עודד חזר על כך שוב ושוב. הם בכלל לא עשירים… אך אז כבר ידעתי שיש דברים שאין טעם להתווכח עליהם. וגם הבנתי שאני משלמת מחיר. והספק התגנב ללבי – האם המחיר שווה?
לא עמדתי בקצב. רציתי להאט, לחשוב. לכתוב. לחוות את אמריקה. לא את הזוגיות המטלטלת שלנו – ובעיקר – אני רציתי להכיר, ללמוד להתערות וללקט היכרויות וחוויות משם.
הוא, עודד הביא את עצמו ואת המציאות שלנו במזרח התיכון לכל מקום, באופן שלא הותיר מקום לדברים האחרים, המקומיים.
– – – – – – – – – אילן אורטל
אהבתי את ארצות הברית: את החופש הקורן מכל מקום, מכל פינה. את הכבוד לפרטיות. אהבתי את הנוחות והניקיון של הבתים הגדולים והמרווחים בהם התארחנו. אהבתי את הנסיעות הארוכות, הדילוגים על פני נופים וארצות. שלכת של זהב כיסתה את כל החוף המזרחי שבו בעיקר טיילנו וביקרנו.
מאמריקה הנהדרת הטובלת בשלכת ובסתיו זהוב חזרנו לארץ. לשבוע. עודד השתתף באזכרה לזכר אשתו המנוחה, ואני פגשתי אז, בנסיבות משפחתיות, למפגש קצר וקר את בני משפחתה החמוצים, העויינים בעליל…. גיסתו, אחות אשתו, נשואה לאחד משועי הארץ שהגדילה במיוחד בהבעת פנים קפואה, מרוחקת, צוננת…. לא היה לה צורך במילים. היא שנאה אותי. תהיתי למה…. לקח לי זמן לקלוט וסיפורי משפחה אחדים ששמעתי מנשמות טובות שאני הפכתי כר לספוג את השנאה שלה אליו, שנאה שאי אפשר להצהיר עליה בגלוי.
אסיה ודרום פסיפיק
מיד אחרי האזכרה המראנו לבנגקוק, שהייתה מוקד הטיול באסיה: חודש במיאנמר, חודש בווייטנאם, חודש סין ואל פסגת החלומות, ניו זילנד, ואוסטרליה, ולטיול אליו הוזמנתי על ידי חבר סוכן נסיעות – לדרך המשי. היו אלה ימים נהדרים. נפלאים ממש. זה היה מה שרציתי. אבל – הכל קרה מהר מדי.
אני פשוט ויתרתי וקיוויתי לחזור…. להיות…. לא היה לי מושג מתי ואיך אחזור לארצות האלה, אך קל יותר היה לשגות באשליות מאשר להתווכח, לבקש.
היינו שם ארבעה חדשים נהדרים: ניו זילנד בעיני היא ארץ החלומות . הכל מרגיע . כשהגענו לאוסטרליה הייתה לעודד תכנית לכיבוש היבשת, אך אני הרמתי את נס המרד.
די.
לא רוצה יותר לנוע, לנסוע במכונית, להסתכל על נופים ופלאים חדשים לבקרים ולהגיד איזה יופי.
רציתי להיות. וכשהתעקשתי – זה קרה. הוא לא חזר עוד להגיד שזה משעמם. אולי גם הוא הותש מן המרוץ , מן החוויות המתחלפות, מהדמויות שנכנסות ויוצאות במהירות אל החיים שלנו.
סין ואתרי ההיכרויות
ואז הגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: להצטרף לטיול של קבוצה ישראלית בדרך המשי, ובזול!!!. הסוכן המבצע, שהכיר אותי ואת יכולותי שהציע שנבוא, נשלם רק את ה-COST – ואחר כך אוכל להדריך בעצמי קבוצות בסין.
התלבטתי מאד אם לקבל את ההזמנה שכן פתאום, ובמקרה מוחלט נודע לי שבין המטיילים בקבוצה אותה גיסה קפואה, מרוחקת וצוננת, אחותה של אשתו המנוחה של עודד. אתה גם בעלה, אותו איש גדול, גבוה ושמן, משועי הארץ….
רציתי לוותר. ידעתי שאסבול.
עודד התעקש. זו הייתה הזדמנות לטייל בזול בחבל ארץ מרוחק ונידח וקשה לטיולים.
נסענו – ואני, אכן סבלתי. כמו כדור שטס על המטרה ומתרסק בה כך אני הגעתי אל טיול החלומות הזה, וסבלתי. לא יכולתי להתנתק, להתרחק מן הקור אשר נשב מן השניים האלה. הקור הזה אפף אותי בארוחות, בנסיעות הארוכות… עודד לעומתי דווקא נהנה מחברתם, אהב לגלגל עם האיש שיחות ארוכות בענייני תקציב המדינה וכלכלה, כספים, שווקים…
ואז – ב – BAYANBOLUK , עיירה מונגולית ןמרתקת – במקום קטן של אינטרנט, צפוף והומה נערים סינים מצאתי את עודד גולש באתרי היכרויות ישראליים, מסוג האתרים בהם נפגשנו אנו.
חולשה של גבר – כך הגדיר, כך הסביר את מה שקרה. זה לא מנע ממנו להמשיך, ולנהל רשימות של בחורות מועדפות באתר….. כשחזרנו לארץ נוכחתי לדעת שה"חולשה של גבר" היא לא חולשה רגעית, אלא עיסוק שעודד משקיע בו זמן ומחשבה. אני כעסתי, בכיתי, ונשארתי.
בחזרה למציאות
כשחזרנו לארץ, אל תוך המלחמה, עודד התעקש לראות את כל החדשות בטלוויזיה. אני – לא עמדתי בקולות הדרמטיים של השדרנים, ובמיוחד פגעו בי כמו פצצות מצרר החדשות, הידיעות על הרוגים, סיפורי החיים של החיילים שאיבדו את חייהם בפגזים, בלהבות….
עודד סרב לוותר. הוא חייב לראות את החדשות, כל הזמן, אין מה לדבר בכלל על כיבוי המכשיר. כך חזר ואמר. עבודה לא הייתה לו אז, והוא היה יושב שעות מול המקלט.
אני קיבלתי אז את אחת העבודות המאתגרות ביותר בחיי המקצועיים: הדרכת טיול לסין.
שעות ישבתי ולמדתי, הכנתי, הייתי עסוקה.
קולות מכשיר הטלוויזיה הטריפו אותי, היקשו עלי להתרכז, הזכירו לי שוב ושוב את קולות הפיגוע והנפץ מן האסון שלי.
הצעתי לן רכוש אזניות אלחוטיות, ואכן קנינו כאלה. אחרי שעה של שימוש השליך אותן עודד ואמר שזה משפיל אותו, שלא מקובל עליו שבבית שלו הוא אינו יכול לנהוג כאוות נפשו. ואני ממש מגזימה.
זה הרי היה הבית שלו. אני, מצומררת ומכווצת מאימת המלחמה, הרגשתי שזה אינו ביתי. ונשארתי.
בתוך הזמן שלי ועל חשבון ההכנות לעבודה בסין עזרתי לו: לחפש עבודה, לכתוב מכתבי בקשה, לעמוד במבחנים הפסיכומטריים… רציתי לעסוק בענייני – אך הוא היה זקוק לעזרה. האיש דיסגרפי, לא יכול לכתוב כמעט בכלל, וכשקיבל מחברות ההשמה עבודה לכתוב בבית, קורות חיים או מטלות שונות ומשונות – אני כתבתי. הייתה לי מכונית משלי, ולו לא מכונית – לכן מכונית שלי נסענו לראיונות ולמבחני הקבלה, יחד. הרבה נסענו, יחד, כדי שלא יהיה לו משעמם לבד…
וגם כי אהבתי אותו. כך חשבתי. נאחזתי בו. רציתי להיות אתו. בעיקר רציתי לעזור, להיות שווה ובעלת ערך. אהבתי אותו ואהבתי את חיי הבית, הזוגיות, החיבוק החם בלילות. זה היה חיבוק קצר מועד: לאחר הכל נהג עודד להפנות אלי מיד את גבו ולשקוע בשינה עמוקה. אני חיבקתי את הגב, וחשבתי שטוב לי.
והיו התפרצויות של כעס. שלי, כמובן. בלעתי ובלעתי – וצעקתי , וןבכיתי את עצמי לדעת.
צעקתי כאשר קולות הטלוויזיה הרמים הוציאו אותי מדעתי.
צעקתי כאשר מצאתי שוב במחשב הביתי הוכחות לגלישות ממושכות באתרי ההיכרויות וערימות של צילומי נשים שמחפשות בן זוג.
צעקתי כשביקש שאני אפנה בשבילו את מגירות התכשיטים של רעייתו המנוחה והוא שתק מול זעמה של בתו אשר גילתה זו – זעם שהופנה אלי, כמובן. לא אליו.
צעקתי צעקות ללא תוחלת, מתוך ייאוש וכאב, שהורידו עוד ועוד נקודות מן התחשיב שלי – האם יש עוד תועלת באשה הזו?
עודד היה קר ומחושב כדרכו: בזמן הכי נכון מבחינתו, יום לפני הנסיעה שלי לסין, כשהיו לו עבודה, וטלפון, משכורת, וכשהייתה לו מכונית , חתך כמו בסכין את חיינו המשותפים.
לילה קודם עוד גהר עלי, משביע את גופו ומתנהג כאילו כלום. בבקר זרק את נאום הפיטורין. הסביר לי שזו לא אני – זה הוא. את אשה נהדרת. את פשוט גדולה עלי, בהרבה מספרים…. כך חזר ואמר. אני איש פשוט, אני רוצה אשה פשוטה……
ואני – עם חלומות המסע שלי, עם השירים שלי, עם הרגשות שלי…. עם היכולות שלי וכל מה שנתתי ועשיתי לקיים את ה"קשר" הזה, עמדתי שם בידיים ריקות.
בליבי ידעתי שמוטב לי כך. אבל התובנה הזו זה לא הקהתה את העלבון אשר צרב את נשמתי . ידעתי בברור – האיש הזה הפך אותי לחפץ. לחור בגוש בשר לשם סיפוק תאוותיו הפיסיות, לארנק לאיזון מצבו הכלכלי ותשוקתו לכסף.
את אישה עשירה, כך אהב לומר. וגם אמר לי – את חזקה. את תתגברי על זה.
———————
מנווטת על ידי טייס אוטומטי יצאתי להדריך את הטיול לסין. הייתי, וחזרתי הביתה עם קבוצה מרוצה. זה היה טיול קשה מכל הבחינות האפשרויות, ובמהלכו איבדתי את קולי. אבל נשארתי בחיים – ולא איבדתי את המוניטין שלי כמדריכה מצוינת.
לא, אינני אשת ברזל – אך יש לי כח, שרדתי את הטלטלה.
חזרתי לארץ ועליתי לירושלים. בניתי לי חיים חדשים. חדשים אחדים אחר כך הכרתי את עמירם, אהובי. בעלי השני. זכרונו לברכה. ולאחר מותו הכרתי את שמעון – האיש שלי מזה שנים רבות. איש נפלא כמו עמירם. כמו החלומות שלי. והחיים שלנו – לפנינו.
אהבה נפלאה. פעמיי בבגרותי זכיתי באהבה נפלאה.
————————–.
לעתים קרובות אני חושבת – איזה מזל!! איזה מזל שהוא העיף אותי מחייו. ומה היה אילו. אוי ואבוי. מה היה אילו הייתי נשארת שם.
החיים המשותפים שלי ושל עודד נמשכו שלוש שנים. לפעמים, כשהנושא עולה- עולים שוב העלבון, הכעס. הכעס על עצמי.
הכוויה הזו צרובה בבשרי, והיא חלק מחיי . היו דברים טובים, אבל אני יודעת – המחיר אשר שילמתי היה גבוה ומופרז מאד. מחיר כבד עבור תחושה כוזבת של שייכות, של משפחה, של זוגיות, של אהבה.
סוף………….. וסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר.
כפר תבור, 31.12.2023