בשנים האחרונות הפכו האסירים בכלא באר שבע וקציני החינוך לחלק מחיי.
אני יושבת עם הדיירים (זה שמם בחלק בתי הכלא). 30 גברים בבועה מנותקת – ואני.
יהודים וערבים, חילוניים וחרדים, בני העדות כולן מכל הגילאים. לובשים כתום , קשובים, ועיניהם בוערות. שואלים הרבה. נוגעת לליבי מאד הסקרנות שלהם. שונה מן הקהל השבע שבמחוזותינו. .
———————————————————
תבואי לשוחח על נתינה? כך שאל אותי א., קצין חינוך צעיר מכלא איילון ברמלה.
ביקור בכלא הוא הזדמנות שלא אומרים לה לא. באתי. כמובן.
בין החומות, מול הגדרות, לצליל השערים שנסגרים אחד אחד אחרי גבי כמו בסרטים – המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים.
אסור לשאול בכלא שאלות. מותר רק להרהר על החיים וסדר העולם ועל גורל ועל בחירות וכל מה ששלילת החופש מעלה במחשבות.
אל בית הכלא – הבאתי צילומים מאיסנטבול:
אני חוגגת את החופש. היום איני אומרת לא להזדמנות כזו, לחזור לאיסטנבול. עיר שווקים רבים ונפלאים, ריחות עזים, דמויות סגוניות, גשרים גדולים בין יבשות אירופה אסיה, גשרים עם דייגים ומסעדות דגים , ובעיקר – ניחוח תרבויות שנפגשות, ויבשות שנפגשות, וזכרון הסטורי שנוגע בחיי ישראלים ויהודים בנקודות רבות.
סיפרתי לאסירים את הסיפור שלי: איך מסע אישי קצר לאיסטנבול הפך למערכת של לתת – ולקבל. סיפרתי על נתיב ההיכרות עם אנשים זרים אשר פגשתי שם.
באתי לעיר הגדולה הזו – לבדי. לא הכרתי איש. ותוך ימים צברתי שלל הכרויות עם אנשים אשר חיים באיסטנבול, פסיפס שבה. לתת, ולקבל.
הבאתי לכתה בבית הכלא את המפגשים שלי עם אנשים תורכיים: את הנערה אשר לומדת תיירות באוניברסיטה. סיפרה לי על לימודיה – וחקרה אותי על השנים אשר ביליתי בדרכים – עם תיירים.
את המפגש עם מוכר השווארמה שביקש שאצלם אותו, והתגאה בצילומים בפני כל השכנים שלו בדוכנים הסמוכים – כמה מרשים יפה הוא בצילום…
את המפגש עם מוכר התבלינים, שביקש ממני לצלם את החנות שלו….
הוא –
"תצלמי לי, בבקשה, הצילומים שלך כל כך יפים….. " וכך בילינו שעתיים, משוחחים, מצלמים. וצוחקים. וטועמים.
את המפגש עם האיש עטור המדליות שסיפר לי בפרטי פרטים על סבא, שלחם בגליפולי נגד צבא ניו זילנד ואוסטרליה. הקשבתי לו שעה ארוכה. הוא לא רצה יותר, רק אוזן קשבת.
את המפגש עם האיש אשר ביקשתי לצלם אותו – בזכות מבע פניו העז. צילמתי – ואחר כך שוחחנו ארוכות על רעייתו האהובה, החולה בסרטן. תרמתי לשיחה מניסיוני העצוב, כך הבנו זה את זו לעומק. בלי הרבה מלים והסברים.
וגם – סיפרתי על האישה האירנית שטיילה אתי ב HAGIA SOFIA = כנסיית החכמה הקדושה. חברנו יחד ליום טיול, ונתנו וקיבלנו זו מזו תקווה לסוף המלחמות.
וכך – בתוך בועת בטון, חומות ושערי ברזל – ישבנו לנו רחוקים, מנותקים מן העולם, נותנים ומקבלים. האסירים כולם ביצעו פשעים כבדים, קשים מנשוא, ונכלאו למאסר עולם – .הקשיבו לסיפור שלי, נתנו לי הרגשה שיש תועלת במסע שלי. בצילומים שלי.
הבאתי אל הכלא אימרה : אני מאמינה בה – בכל ליבי. מנסיוני האישי.
ברגע מסוים שאלתי, כשששוחנו על קשיים וחלומות – מה יותר קשה: להיות חולה סרטן אנוש -או כלוא בכלא איילון.
כולם ענו מיד במקהלה – להיות כלוא בכלא איילון.
מקום קשה הכלא – אני יודעת האסירים – באים לשם ממקום של כאב, וגם בחירות שגויות.
כולם חיים בלב הקושי – וכאן בכלא עם הצוות המחנך – יש להם סיכוי להזדמנות חדשה.
ניתנת הזדמנות – לגרעין האנושי הטוב שיש בכל אחד מהם. תחושה של ערך – כי למדנו כולנו משהו חדש שלא ידענו קודם. הם – וגם אני. איתם – צללתי אל חלום המסעות, עסקתי בצבעים ובמראות, מסע, תרבות, ואנשים -כל מה שאהוב עלי כל כך. והם – שביצעו פשעים כבדים, קשים מנשוא, ונכלאו למאסר עולם – .הם נתנו לי אזן קשבת, הם הקשיבו לסיפור שלי, נתנו לי הרגשה שיש תועלת במסע שלי. בצילומים שלי.
.
