ניו זילנד אנשים – HIT- הקאובוי שאוהב אותנו

 

 

הקאובוי שאוהב אותנו –  למרגלות הטונגרירו

ג'והן  הוא מארח של HIT

 

הטונגרירו-קרוסינג מכוסה ענן וגשם. רוחות חזקות מנשבות – ואנו מרגישים בבית. חוות בקר וכבשים – ואנשים אשר שמחים שבאנו.

ג'והן הוא איש מזן נדיר: חקלאי ניו זילנדי שצמח ישר מתוך האדמה: איש ענק, גבוה ורזה, ג'ינג'י אדמוני עטור בלורית סמיכה כמו להבה אי שם גבוה על ראשו. פניו סדוקים מן הרוחות ומן השמש. הוא מגדל כבשים ובקר לבשר על שטח אדמה גדול שיש בו יער וגבעות וחורש, ציפורים רבות וברווזים וארנבות.

ג'והן אלמן. אשתו המנוחה סבלה מאד, הרבה, ונפטרה לפני חצי שנה.

אני יושבת בביתו שעה ועוד שעה בערב, מקשיבה. הוא מספר לי על חייו, פורש את כל היריעה.

אני מאזינה, בוחנת את  האיש הזה: כזה גדול, קשוח – והדמעות זולגות מתוך עיניו. ומעיני גם כן. לבי יוצא אליו, אל הבדידות שלו, אל הצער, אל הפשטות ואל הכח לעשות, לחיות למרות הכל, ולהיות איש טוב לשלושת ילדיו, לאשה אשר אהב, ולנו, האורחים מישראל.

הוא מספר על הנישואים הראשונים שלו, ועל אשתו הראשונה שקמה והלכה.

הרגישה אבודה, חסרת סיכוי בין הפרות והכבשים, רצתה לחיות אחרת.

והוא – גידל את הילדים לבד.ארבעתם – בקהילה קטנה על חוף הים:  מפרץ, שעה וחצי מן העיר הכי קרובה, ובית ספר כפרי עם תשעה תלמידים ומורה אחד לכולם…

ויום אחד  הופיעה ג'יין.

ג'והן מחייך, צוחק לאור הזכרונות. בחדר כבר מחשיך והיא אתנו, רוכבת על הסוס עם שלושה כלבים רצים לצידה, אישה-אלמנה שגידלה ארבעה ילדים חורגים ולא רצתה שוב בעל עם ילדים לא-שלה, רצתה בכלל לנסוע לבוסניה לעזור לילדים  נפגעי המלחמה…

והוא אמר לה – אני בוסניה שלך…

והיא נשארה.

ג'יין, אשתו המנוחה של ג'והן היתה הרוח החיה מאחורי מפעל הארוח – אין מלה אחרת שמתאימה ל-700 ישראלים צעירים שהתארחו כאן בארבע השנים האחרונות: בית קטן וצנוע על גבעה בתוך חווה שימש לגוזזים של הכבשים בימים שהדרכים היו משובשות. היום – הוא עומד ריק – ומאכסן את התרמילאים. יש בו הכל – אפילו מכונת כביסה.

ג'יין היא זו שדאגה וארגנה הכל לצעירים שבאו לטייל.

לבית הקטן קוראים "למעלה" – והכלבה המשפחתית שמה "שושי"…  באלבומים תמונות לרוב של צעירים חייכניים, וליל הסדר, שבתות וחנוכה, וסביבון, נרות….

 

ג'והן בטוח שהיא כעת בגן העדן, מחכה לו. אישה כמוה ודאי זכתה לחיים נפלאים אחרי מותה, שכן היתה בחייה צדיקה גמורה, ועשתה אך טוב לכל מי שנקרה בדרכה.

הוא מספר לי על אמונתה: על הבטחון שלה שאלוהים מכוון את דרכה. איך כל כשלון היה סימן מאלוהים שאין זה הכיוון…   

איך קיבלה בהשלמה את מה שלא ניתן לשנות – ואיך השקיעה ועשתה את כל מה שאפשר, הכי טוב שאפשר.

 

וכך אנו יושבים בחדר החשוך: ג'והן שאיבד את אשתו,  ואני, אמא של יעלי שאיננה עוד.

ושקט מסביב.

ומחשבות.

ובתוך השקט אני חשה צער על המוות והסבל, על הכאב והאבדן, ואיך הכל יכול היה להיות  יותר שמח.

אני יודעת- אין שום דרך לשנות.

רק לחיות עם מה שיש

ללכת הלאה, הלאה. ולעשות הכל הכי טוב שאפשר. ולאהוב את החיים ומה שהם מעניקים כל כך בשפע.

 למרות הכל

 

 

 

ולמחרת — כל היום על טרקטורון ברוח………

 

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד