ארכיון

יום שלישי 6-9-2011
ביום ששי הקרוב – 8 שנים. שמונה שנים מאז שיעלי נהרגה.
בים שחור של בכי

בים שחור של בכי,
אני עושה הכל כמו שצריך:
צוחקת
מחייכת
מדברת
וחולמת

ובאותה העת – נחרכת נשמתי מצער,
לאטה.
נשרפת, מתפוררת:
אבק שחור, אודים ואפר ועשן.
בלי בתי המתה,
בלי בתי.


אופטימיות. הרי אי אפשר אחרת.

 







יום חמישי, 4.8.2011
בוקר בכרמים.

 

כפר תבור, ליד הבית
מוקדם,
לפני החום, אחרי זריחת השמש
יצאתי מן הבית אל הכרם.
חודש נעדרתי – והוא שינה פניו.
שופע פרי:
ניגשתי קצת יותר קרוב:

 

כרם בכפר תבור

 

יותר קרוב…
חשבתי איך זה,
מיץ,
עסיס,
צפוף ומתפרץ בשפע שכזה,
הכל מן השמיים,
מן האדמה.

 

ממש ליד הבית
ולרגעים – הכי קרוב:
צללתי,
אל האשכולות,
מוצפת אור,
מוקפת פרי עדין נוצץ בשמש ….

 

בתוך הענבים, אני שטופה במתיקותת



יום חמישי, 4.8.2011
ציטוט ששבה את לבי:
ג'ון סטיינבק, הפתיחה לספר "מסעותי עם צ'רלי" שמונח על שולחני:
כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה.
כשעל פי מניין השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה ,שרשמו לי גיל העמידה.
בגיל העמידה הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי
ועתה, כשאני בן חמישים ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה…..



מוקדש באהבה רבה לדוקטור נועה לביא, מחלקת השתלת מח עצם, מרכז רפואי רמב"ם חיפה
שבת, 30.7.2011
ליד בית החולים רמב"ם – טיילת בת גלים.
שלושה שבועות, בין ההשתלה, העירויים, הזריקות והבדיקות, כמעט כל בוקר, כמעט כל ערב, אני עוזבת את חדרו של עמירם, אל שפת הים.
בין הזקנים
(ומה אני???)
דוברי רוסית….
לא מקום של עשירים.
..ומסתבר שלא צריך להיות עשיר.
אפשר אחרת.
להנות.
בלי למהר.
הנה מה שראיתי, חוויתי, ולקחתי אתי

 

חיפה, סבתא טיילת בת גלים
די בקרוקס ורודים לצבוע את היום
חיפה, קרוקס, טיילת בת גלים
חיפה, קרוקס, טיילת בת גלים
יחיפה, קרוקס, טילת בת גלים
חיפה, טיילת בת גלים
לשבת בנחת מול הים, בהשקעה מינימלית,
חיפה, סבתא, טיילת בת גלים
לפגוש חברים, זה הרי הכי חשוב
חיפה, סבתות על טיילת בת גלים
ללגום בירה
חיפה, בירה על טיילת בת ג לים
ללטף חתול, ולחשוב שהחיים יפים, עכשיו, ומותר להנות.
מותר להנות.
חתול בטיילת בת גלים



לאיילת, באהבה.
יום ד 27.7.2011
בבית החולים המחלה שוכנת דרך קבע, והמוות פוקד את החדרים לעתים קרובות יותר מאשר בחיים שבחוץ.
שבועיים וחצי בבית החולים היו לי מפגש עם חויה מסוג אחר..
הרופאים והצוות עוסקים כל רגע במתן חיים, ובאיכות חיים.
אני – בצידו השני של החלוק הלבן – איבדתי את הביטחון שאחייה לנצח ותמיד אהיה בריאה.
התחזקה בי הודאות שהחיים יפים, ומותר להנות, ועכשיו .
עכשיו.
עכשיו.



\עדיין יום רביעי, 6.7.2011



יום רביעי 6.7.2011
לילה שקט מאד על התבור. הנזירים ישנים מאחורי דלתות ברזל ושערים סגורים.



אולי בסתיו

מסע אחר שולט כעת בזמן שלי.

אני חולמת על ימים בלי פחד מוות.
יודעת שאולי כבר לא יבואו לעולם.

לאחרונה זה בא מכל הכיוונים.
זה כבר מובן שלא אחיה לנצח.

אני יודעת – זה הזמן שלי לצאת לכל המסעות.
לתת לכל החלומות מקום.

וזמן.

אולי בסתיו.




יום חמישי 30.6.2011
לעדן
Serendipity – Ability to make valuable dicoveries by accidents
סרנדיפיטי – היכולת לגלות דברים בעלי ערך במקרה.
סרנדיפיטי היא מילה מכוננת בחיי: צאי לדרך – הדברים הטובים יקרו לך, באופן שאינך יכולה לחזות אותו כעת.
ואפשר לכתוב על זה מאמר גדול, ואולי זה יבוא.
כך אני מאמינה – שאם אשב בבית לא יקרה כלום.
אך כשאני יוצאת, לדרך, עושה צעד קדימה – הדברים יקרו לי כבר באופן חיובי, ובאופן שאיני יודעת לחזות אותו כעת.
אני יוצרת את ההזדמנות – והחיים יתנו לי מענה מתאים לחלומות שלי.



יום רביעי, 22.6.2011

עידכנתי את רשימת החלומות

עיקרם – מסע איטי על פני מציאות לא מוכרת. מסע איטי עם זמן ספיגה והתרשמות ויצירה, בכתב ובצילום.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

 

ביליתי יומיים בחברתה של אשתו של שר הביטחון של… לא אומר, כמובן.

מדינה לא גדולה באמריקה המרכזית.

וחשבתי לי – מי בכלל רוצה להיות אשתו של שר הביטחון?

היא הגיעה מטאיוואן, לא הספיקה לישון לילה אחד שלם – ושמו אותה בלימוזינה מפוארת – היישר למצדה. משעמם לה.

היא ישנה כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור בגלל הג'ט לג – ובמצדה, בצל הראשון, התיישבה, משועממת ונרגזת, לא מבינה למה היא צריכה לסבול.

על שפת ים המלח היה לך חם מדי להיכנס למים – ובילינו את זמן ההפסקה בסיפורים,שלה, כמה סבלה מן האוכל הסיני, ואיך בארצה היא משמשת הד לפעילותו של בעלה: עושה פעילויות צדקה למען נשות החיילים ועוד.

וכששאלתי אותה – ומה אם אשה כמוך רוצה לחיות את החיים שלה, לא של בעלה???

היא לא ממש הבינה על מה אני מדברת ורק אמרה – אצלנו זה לא קורה







 

יום ראשון 12.6.2011
ימים קשים,
ימים טובים,
באים, הולכים.
משנים צורה
וצבע.

 

וחולפים.

בלי שוב.

 

שיר שכתבתי מזמן.
הוא נוכח בחיי,
כמו כל הטוב.
כמו האושר.

 

שברי חלומותי / יפה כפיר

בסוף כל הדרכים

הקבר

מחכה

לי.

ילדתי

בתכריכים.

אני – חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה

וצוללים

אל בור שחור.

מרוסקים.

שברי חלומותי מסתחררים בבור שחור.




 

שבת, 11.6.2011
לאסתרקה חברתי – תודה שהיכרתי לי את היופי הנדיר הזה
אולב האוגה (1994-1908) הוא תופעה מיוחדת – גנן שנולד, חי ומת בחווה מבודדת, הצופה אל הפיורדים של מערב נורבגיה.
האוגה פרסם שירים בביטאונים חקלאיים, עד שהתגלה והיה לאחד מבכירי המשוררים בארצו.
ואני חושבת עליו, לפעמים, מאז היכרתי את השיר.
חשה בו כאח שלי.
כנשמה זרה, ורחוקה,
ומתחברת.
זה החלום

זֶה הַחֲלוֹם שֶׁאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה

שֶׁמַּשֶּׁהוּ מֻפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם

שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִקְרוֹת

שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ

שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ

שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ

מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְּמַן.
תודה לדורון רובינשטיין על תיקוני הניקוד

 


אלוהים,

פתח את עיני

שאיטיב לראות את הפלא

הטמון בפנים

ולא רק את ברק הקליפה

[ המילים החקוקות במצבת האבן שעל קברו באולוויק' נורבגיה ]

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד