היה חשוך וקר. במינימרקט פגשתי בה: היא נראתה רע וריח קל ולא נעים נדף ממנה.
מאתמול בבוקר היא הולכת, ברגל, במסע אישי משלה, ואת הלילה בילתה בבגדיה, בשק שינה, תחת שולחן בחניון הקטן הצמוד לתחנת הדלק. על כביש 6.
זו לא הייתה הכוונה שלה, לישון בחוץ: קלייר יצאה מנצרת אתמול בבקר, ופניה לירושלים. .כשפגשתי בה היא לא חייכה. היא הייתה מיואשת, על סף בכי.
MAY I HELP YOU שאלתי, ופניה אורו: כן, כן, בבקשה, אני מחפשת מקום לישון. תהיתי על הבקשה המוזרה, אבל הבחנתי מבעד לארשת המתוחה והפנים שהיו עדיין חשדניות שזו אישה מן השורה, נעימת הליכות ובת תרבות לכל דבר.
DO NOT WORRY MY DEAR, ,I WILL HELP YOU אמרתי לה בקול שקט, והיא פרצה בבכי.
חיכיתי דקות אחדות, וכשהתאוששה מעט שאלתי באנגלית: רוצה קפה? לא לא לא, יש לי כסף, כך מחתה נמרצות. חיכיתי שתקנה לעצמה משקה חם והזמנתי אותה למכונית שלי, להתחמם. היא התאוששה מעט, ויכלה שוב לחייך. חיוך מקסים יש לאשה הזאת. היא צועדת בעקבותיה של מריה, אמו של ישו, בדרכה מנצרת לירושלים. כך סיפרה לי.
התפלאתי . לבדך?
כן, לבדי. כך אמרה, היא באה לארץ כדי לעלות לרגל, לעשות עליה לרגל כדרך הנוצרים המאמינים.
חקרה ושאלה ובחרה לעצמה את הנתיב שבו צעדה לפני אלפיים שנה מריה ההרה שעתידה ללדת את ישו הנוצרי. כך ירדה ברגל מהרי נצרת, כמו מריה. היא נהנתה מאד מחציית העמק הגדול, עמק יזרעאל. אחר כך עלתה אל הגבעות במעבר ההיסטורי של נחל עירון והחליטה לסיים את יום ההליכה באום אל פאחם.
לא היה לה שום ספק: ביישוב גדול כזה היא בוודאי תמצא מקום ללון.
להפתעתה זה לא היה כך. קלייר סבבה ברחובות אום אל פאחם ושאלה, ולא מצאה אכסניה או מלון, וגם לא בית של אנשים שירשו לה לפרוש את שק השינה שלה בחצר. לא זו בלבד שתקוותה נכזבה, אלא שאשה כמוה, עמוסת תרמיל גדול ודוברת שפה זרה ולא מוכרת עוררה חשדנות וגם כעס פה ושם, מה שגרם לה להחליט ללכת הלאה.
היה כבר ערב, וזוג שוטרים עצר אותה, הולכת על הדרך הראשית. הם היו ידידותיים מאד, ורצו לעזור לה, אך לא ידעו מה לעשות באישה המוזרה הזו.
כשאמרה להם שיש לה שק שינה וגם יריעה גדולה שיכולה לשמש לה מסתור, הסיעו אותה (היה כבר ערב) לתחנת הדרכים של כביש 6, שם יש ספסלים ומים ושירותים, כדי לעבור שם את הלילה.
השכם בבוקר, גופה קפוא ובלי לדעת איפה היא ומה כדאי לעשות עכשיו – פגשה אותי.
קלייר, אמרתי, איך את יוצאת למסע כזה בלי להתכונן, בלי מפה טובה וטלפון סלולרי ומקומות מתוכננים לישון? איך?
והיא חשבה רגע ואמרה: ידעתי שיהיה טוב, ואלוהים שלח אותך אלי.
חזרנו ונפגשנו שוב בתל אביב בסוף היום. על ארוחה קלה סיפרה את סיפורה. היא דיברה. אני הקשבתי.
היא בת גילי, סיפרה ותארה גם איך הייתה נשואה לאיש אחד 40 שנים. איש מקסים וכריזמטי, איש שיודע להרוויח הרבה כסף. וכפי שהכסף בא אליו בקלות כך הוא גם נמוג, בעסקים כושלים למיניהם. תמיד ידעו מחסור, וכך גידלו את ילדיהם. אחד עשר.
אחד עשר ילדים, השתוממתי, סוקרת את גופה וחושבת על הכשר הגופני שלה, אישה שהלכה ביומיים את הדרך מנצרת אל המרכז, נושאת תרמיל גדול, כבד.
קלייר צחקה, והוציאה צילום של משפחה מאושרת. אבא, אמא ואחד עשר בנים וגם בנות, כולם גבוהים, נאים ומחייכים. כולם, היא מספרת בגאווה, מצאו את דרכם להשכלה, משרות מסודרות ובנו לעצמם, הבוגרים שבהם, משפחות עם ילדים. היא לא עזרה להם, הם הסתדרו לבדם.
ואז סיפרה על היחסים שלה עם בעלה. קימצה במילים, רק הזכירה התעללות נפשית, ומכות פיזיות, לא הרבה אך די כדי להשפיל, ולהפחיד אותה. ואיך אזרה עוז, לפני חמש שנים, והתגרשה ממנו. ואיך עברה לגור לבד בבית סירה זול על נהר בעיבורה של עיירה קטנה בקרבת העיר פילדלפיה, ואיך איים עליה, והשכנים והחברים עזרו לה, ואיך תמיד פחדה שיבוא אל הבית החדש שלה ויהרוס הכל.
רק אחרי שמת חזר אליה הביטחון שלה בעצמה, ביכולות שלה. אז החליטה להגשים את חלומה, ויצאה אל ה-EL CAMINO. וכשחזרה הביתה, לפני כמעט שנה, תהתה מה תעשה בחג המולד. ואמרה לעצמה – למה לא אסע למקום שבו הכל קרה? עלתה על מטוס והגיעה לנצרת שבה נולדה הבתולה, מריה, אמו של המשיח הנוצרי.
למה דווקא בעקבות מריה, ומה לך ולה, שאלתי? היא אמא, כך אמרה. כמוני.
בעלה היה איש מאד אלים, אך היא סלחה לו כבר מזמן. אין טעם לכעוס, אמרה. מהר הרגשתי שהכעס רק מרעיל אותי, ולא מביא שום דבר טוב. כך אמרה.
בעיקר סיפרה לי ארוכות על בניה ובנותיה, רואת חשבון ועורך דין, ועוד, ובעלי משפחות וכאלה שעדיין סוללים את דרכם אל הביסוס הכלכלי, המשפחתי, ועוד סיפרה על חבריה ושכניה הטובים, הרבים. אלה ששמרו עליה מפני האלימות של בעלה, לאחר שעזבה אותו.
אני הקשבתי, והיא דיברה. ובלבי חשבתי מחשבות על אמהות, נשים, גברים, וילדים, ואיך יש בסיפור שלה גם השתקפויות של חלקים מסיפורן של נשים רבות כל כך, רבות מדי.
נפרדנו, ואולי לא ניפגש. אני הולכת עם הזיכרון שלה, עם מחשבות על איך אשה אחת לבד יכולה לחיות את החלום שלה. באומץ, ובתעוזה.
לחוות הרפתקאות ולעצב לעצמה חיים חדשים בגיל ששים ושתיים.
לאהוב ולסלוח גם למי שלא ראוי לסליחה, ובעיקר ללכת הלאה, הלאה.
ללכת בעקבות מריה – נשים נוספות:
פעמיים הלכתי עם הנשים – בעקבות תהלוכת הלוויה של איקונה של מרים.
הלכתי בתהלוכה עם הנשים – בין המטוכיון לגת שמנים בירושלים – ושם הבנתי. היא האם הטובה שכולנו כל כך כמהות אליה.
הטקס של הקבורה הסמלית לאיקונה של מריה הוא חלק מן הפולחן בכנסיה המזרחית – מתקיים בכל שנה – והסיפור המלא שלו – כאן.
סיפור זה הוא חלק מן ההרצאה " שים מן העולם – מפגשים אישיים עם נשים על פני הגלובוס. "
