בלי פחד : אשה אחת הולכת בעקבות מריה – לירושלים

אשה הולכת בעקבות מריה – לאורך כביש 6.
אני מן הספקנים. אני מגחכת לעצמי כשאומרים לי: שום דבר לא קורה במקרה. אני יודעת שיש שם אלוהים למעלה והוא נשגב מבינתי, אבל איני חושבת שיש יד מכוונת לאירועים הקטנים והגדולים של החיים הפרטיים שלי, לטוב, וגם לרע.
אבל, לפעמים, בכל זאת, האירועים מזמינים אותי לחשוב ולהרגיש שדברים קורים כי יש יד שכיוונה אותם.
כך הרגשתי באותו בקר, כשפגשתי בקלייר רובינסון בשעה קרה ואפורה. היה זה כאילו יד נעלמה כיוונה אותי אליה כדי שאעזור לה.

קמתי מוקדם מאד, יצאתי לדרכי ופני לירושלים.
בחמש בבוקר, שעה קפואה ביום מעונן של חודש דצמבר, עצרתי לקפה בתחנת הדרכים של כביש 6.
היה חשוך וקר ובית הקפה החביב עלי היה סגור לניקיון לקראת היום החדש.
מאוכזבת פניתי אל המינימרקט הסמוך, ושם פגשתי בה: היא נראתה רע וריח קל ולא נעים נדף ממנה.
מה הפלא? כששוחחנו אחר כך למדתי שמאתמול בבוקר היא הולכת, ברגל, במסע אישי משלה, ושאת הלילה בילתה בבגדיה, בשק שינה, תחת שולחן בחניון הקטן הצמוד לתחנת הדלק. על כביש 6.
מקום לא צפוי לאשה נורמלית לבלות בו את הלילה.

זו לא הייתה הכוונה שלה, לישון בחוץ: קלייר יצאה מנצרת אתמול בבקר, ופניה לירושלים. כך סיפרה לי מאוחר יותר, כשישבנו שתינו, במכונית שלי לוגמות משקה חם ומשוחחות.
כשפגשתי בה היא לא חייכה. היא הייתה מיואשת, על סף בכי.

וככה זה היה: נכנסתי לחנות והבחנתי בדמות כפופה ואנשים אחדים סביבה בוחנים יחד אתה פיסת נייר קמוטה ומחליפים ביניהם הערות עליזות, משועשעות ועוקצניות: איזה מבולבלת, ועוד כאלה הערות. בתחילה לא התעכבתי. בחרתי מה שבחרתי, רחצתי את ידי ובדרכי אל הקופה נתקלתי בה שוב, ושמעתי את קולה: אנגלית אמריקאית וקול נעים, מתחנן כמעט.
ניגשתי, ושאלתי את הסובבים אותה : אפשר לעזור? הם לא דיברו אנגלית , ואמרו לי שהיא קצת משוגעת…

MAY I HELP YOU שאלתי, ופניה אורו: כן, כן, בבקשה, אני מחפשת מקום לישון, באמצע הדרך מכאן לירושליים. תהיתי על הבקשה המוזרה, אבל הבחנתי מבעד לארשת המתוחה והפנים שהיו עדיין חשדניות שזו אישה מן השורה, נעימת הליכות ובת תרבות לכל דבר.

DO NOT WORRY MY DEAR, ,I WILL HELP YOU אמרתי לה בקול שקט, והיא פרצה בבכי.
חיכיתי דקות אחדות, וכשהתאוששה מעט שאלתי באנגלית: רוצה קפה? לא לא לא, יש לי כסף, כך מחתה נמרצות. הרגעתי אותה בחיוך. חיכית שתקנה לעצמה משקה חם והזמנתי אותה למכונית שלי, להתחמם. היא התאוששה מעט, ויכלה שוב לחייך. חיוך מקסים יש לאשה הזאת. היא צועדת בעקבותיה של מריה, אמו של ישו, בדרכה מנצרת לירושלים. כך סיפרה לי.
התפלאתי מאד. לבדך? שאלתי.
כן, לבדי. כך אמרה, ואז סיפרה את סיפורה: היא באה לארץ כדי לעלות לרגל, לעשות עליה לרגל כדרך הנוצרים המאמינים. בראשית המסע שלה בילתה ימים אחדים בנצרת, ואז החליטה לעלות ברגל לירושלים. היא חקרה ושאלה בנצרת, ובחרה לעצמה את הנתיב שבו צעדה לפני אלפיים שנה מריה ההרה שעתידה ללדת את ישו הנוצרי. כך ירדה ברגל מהרי נצרת, כמו מריה. היא נהנתה מאד מחציית העמק הגדול, עמק יזרעאל. אחר כך עלתה אל הגבעות במעבר ההיסטורי של נחל עירון והחליטה לסיים את יום ההליכה באום אל פאחם.
לא היה לה שום ספק: ביישוב גדול כזה היא בוודאי תמצא מקום ללון.

להפתעתה זה לא היה כך. קלייר סבבה ברחובות אום אל פאחם ושאלה, ולא מצא אכסניה או מלון, וגם לא בית של אנשים שירשו לה לפרוש את שק השינה שלה בחצר. לא זו בלבד שתקוותה נכזבה, אלא שאשה כמוה, עמוסת תרמיל גדול ודוברת שפה זרה ולא מוכרת עוררה חשדנות וגם כעס פה ושם, מה שגרם לה להחליט ללכת הלאה.
היה כבר ערב, וזוג שוטרים עצר אותה, הולכת על הדרך הראשית. הם היו ידידותיים מאד, ורצו לעזור לה, אך לא ידעו מה לעשות באישה המוזרה הזו.
כשאמרה להם שיש לה שק שינה וגם יריעה גדולה שיכולה לשמש לה מסתור, הסיעו אותה (היה כבר ערב) לתחנת הדרכים של כביש 6, שם יש ספסלים ומים ושירותים, כדי לעבור שם את הלילה.
וככה זה אכן היה: בקור העז שלא ציפתה לו פרשה קלייר את היריעה על שולחן פיקניק והספסלים הצמודים אליו ויצרה מבנה זמני דומה לאהל. את שקית האכל שלה הניחה על גגון קרוב כדי שכלבים תועים לא יחמדו את המזון, והלכה לישון. כשבאו עוברי ארח באישון לילה ורצו לפרק לעצמם את יריעת הפלסטיק הגדולה התעוררה והם נבהלו והסתלקו….

אז, השכם בבוקר, גופה קפוא ובלי לדעת איפה היא ומה כדאי לעשות עכשיו – פגשה אותי.

מה הביא אותך אל המסע הזה, שאלתי. והיא סיפרה לי בקצרה את סיפורה.
היא צעדה כבר ב EL CAMINO, ולא מזמן, וקיוותה לשחזר כאן בארץ הקדש את החוויה הדתית החזקה שלה זכתה.
כאן התעוררה סקרנותי: ברשימת החלומות שלי ה-EL CAMINO ממוקמת במקום גבוה. זוהי דרך עולי הרגל אל העיירה SANTIAGO DE COMPOSTELA שמתחילה צרפת, חוצה את צפון ספרד ומגיעה עד שפת הים בפורטוגל. זה שביל ידוע ומוכר, להולכי רגל חדורי אמונה נוצרית הצועדים בו כשקונכייה גדולה, הסמל של ה-EL CAMINO , תלויה על תרמילם, וגם לטיילים כמוני שאוהבים ללכת, לגמוע ברגליים נופים ומרחבים, ולחוות פיסות תרבות אנושיות, לא מוכרות לנו.

את, הלכת את ה-EL CSAMINO? שאלתי בהפתעה, ובשמחה. הרגשתי שמצאתי חברה, חברה לחלומות שלי, למסעות שלי.
כן, ענתה, שמחה גם היא, הרגישה שסופסוף יש מי שמבין אותה, וגם הסבירה מה שכבר היה ידוע לי, שה-EL CAMINO היא נתיב כבוש ונח, כולו רצוף באכסניות ומקומות נוחים לישון ולאכול. קלייר בתמימותה הייתה משוכנעת שגם כאן בארץ הקודש יהיה כך.
YOU ARE CRAZY אמרתי לה צוחקת, והיא, צוחקת בעצמה וגם שמחה ואמרה לי: כן, זה בדיוק מה שכאן, בארץ הזאת, כולם אומרים לי.
קלייר, אמרתי, איך את יוצאת למסע כזה בלי להתכונן, בלי מפה טובה וטלפון סלולרי ומקומות מתוכננים לישון? איך?
והיא חשבה רגע ואמרה: ידעתי שיהיה טוב, ואלוהים שלח אותך אלי.

אבל למה על כביש 6? זה מסוכן ולא נעים, אמרתי. זו הדרך בה הלכה מריה, ענתה, נחושה מאד, ואני לא התווכחתי. עזרתי לה, בעזרת הטלפון הסלולרי למצוא מקום לינה לערב, הסעתי אותה מעט קדימה, ונסעתי לדרכי.
חזרנו ונפגשנו שוב בתל אביב בסוף היום. אז, על ארוחה קלה סיפרה את סיפורה. ישבנו יחד שעה ארוכה מאד. שתינו תה וגם אכלנו, וקלייר דיברה. אני הקשבתי.

היא בת גילי, סיפרה ותארה גם איך הייתה נשואה לאיש אחד 40 שנים. איש מקסים וכריזמטי, איש שיודע להרוויח הרבה כסף. וכפי שהכסף בא אליו בקלות כך הוא גם נמוג, בעסקים כושלים למיניהם. תמיד ידעו מחסור, וכך גידלו את ילדיהם. אחד עשר.
אחד עשר ילדים, השתוממתי, סוקרת את גופה וחושבת על הכשר הגופני שלה, אישה שהלכה ביומיים את הדרך מנצרת אל המרכז, נושאת תרמיל גדול, כבד.
קלייר צחקה, והוציאה צילום של משפחה מאושרת. אבא, אמא ואחד עשר בנים וגם בנות, כולם גבוהים, נאים ומחייכים. כולם, היא מספרת בגאווה, מצאו את דרכם להשכלה, משרות מסודרות ובנו לעצמם, הבוגרים שבהם, משפחות עם ילדים. היא לא עזרה להם, הם הסתדרו לבדם.
ואז סיפרה על היחסים שלה עם בעלה. קימצה במילים, רק הזכירה התעללות נפשית, ומכות פיזיות, לא הרבה אך די כדי להשפיל, ולהפחיד אותה. ואיך אזרה עוז, לפני חמש שנים, והתגרשה ממנו. ואיך עברה לגור לבד בבית סירה זול על נהר בעיבורה של עיירה קטנה בקרבת העיר פילדלפיה, ואיך איים עליה, והשכנים והחברים עזרו לה, ואיך תמיד פחדה שיבוא אל הבית החדש שלה ויהרוס הכל.

רק אחרי שמת חזר אליה הביטחון שלה בעצמה, ביכולות שלה. אז החליטה להגשים את חלומה, ויצאה אל ה-EL CAMINO. וכשחזרה הביתה, לפני כמעט שנה, תהתה מה תעשה בחג המולד. ואמרה לעצמה – למה לא אסע למקום שבו הכל קרה? עלתה על מטוס והגיעה לנצרת שבה נולדה הבתולה, מריה, אמו של המשיח הנוצרי.

למה דווקא בעקבות מריה, ומה לך ולה, שאלתי? היא אמא, כך אמרה. כמוני.

בעלה היה איש מאד אלים, אך היא סלחה לו כבר מזמן. אין טעם לכעוס, אמרה. מהר הרגשתי שהכעס רק מרעיל אותי, ולא מביא שום דבר טוב. כך אמרה.
בעיקר סיפרה לי ארוכות על בניה ובנותיה, רואת חשבון ועורך דין, ועוד, ובעלי משפחות וכאלה שעדיין סוללים את דרכם אל הביסוס הכלכלי, המשפחתי, ועוד סיפרה על חבריה ושכניה הטובים, הרבים. אלה ששמרו עליה מפני האלימות של בעלה, לאחר שעזבה אותו.

אני הקשבתי, והיא דיברה. ובלבי חשבתי מחשבות על אמהות, נשים, גברים, וילדים, ואיך יש בסיפור שלה גם השתקפויות של חלקים מסיפורן של נשים רבות כל כך, רבות מדי.

נפרדנו, ואולי לא ניפגש. אני הולכת עם הזיכרון שלה, עם מחשבות על איך אשה אחת לבד יכולה לחיות את החלום שלה.
באומץ, ובתעוזה.
לחוות הרפתקאות ולעצב לעצמה חיים חדשים בגיל ששים ושתיים.
לאהוב ולסלוח גם למי שלא ראוי לסליחה, ובעיקר ללכת הלאה, הלאה.



תוספת על האמא של כל הנשים הנוצריות….

פעמיים הלכתי עם הנשים – בעקבות תהלוכת הלוויה של איקונה של מרים מהמטוכיון לגת שמנים בירושלים – הבנתי. היא האם הטובה שכולנו כל כך כמהות אליה.

מתפללת אל מריה – בירושלים, בדרך הייסורים

הטקס של הקבורה הסמלית לאיקונה של מריה הוא חלק מן הפולחן בכנסיה המזרחית – מתקיים בכל שנה – והסיפור המלא שלו – כאן.

סיפור זה הוא חלק מן ההרצאה  " שים מן העולם – מפגשים אישיים עם נשים על פני הגלובוס. "

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד