ואוכל: זול, טעים…בסלבדור אני חשה מיד – ברזיל!
אני אוהבת את מראה העיר העתיקה: בנינים לבנים וגבוהים מתנשאים מעל סימטאות מפותלות צרות מרוצפות באבן. הם נבנו בימי בואה של פורטוגל אל היבשת: בתים צחורים ספוגים בעובש טרופי שמצייר כתמים שחורים כהים על הקירות הלבנים,
במיוחד חביב עלי הריח של באהיה: האויר רווי ריחות טיגון של אקראז'ה. נשים גדולות עוטות טורבן לבן וחצאיות ענקיות, נפוחות וצבעוניות, מטגנות כדורים גדולים של שעועית רכה, וממלאות אותן בואטאפה או קארורו, מיני סלט וסרטנים ושאר מעדנים. והקינוח – הקוקאדס, קוקוס וסוכר… הרוק ניגר.
שוק מרקדו מודלו הוא שוק הארטסניה (מלאכות ואומנויות) הטוב ביבשת – כך קובעים התרמילאים. הכי אהוב עלי – דוכן מוצרי הכותנה הלבנים: מפות שולחן, חולצות שמלות וכלי מיטה ווילונות ועוד – מבד לבן מבהיק, כותנה צחה ומעומלנת, מחוררת בחורים גדולים רקומים בעדינות בשוליהם.
בערב, לאורן של מנורות קטנות, בככר הקטנה במורד הדרך המרוצפת אבן, יושב איש אחד על כסא גבוה. הוא מנגן אל תוך הלילה שירים עצובים בפורטוגזית, וגיטרה.
איש אחד פורט על מיתרי כלי הנגינה, וגם על מיתרי לבי.
אני רוצה להישאר שם. לשבת כל הלילה, ולהקשיב. להתמזג בעצב, לשתות כוס קאיפיריניה, כוס ועוד אחת ועוד אחת, להתמכר. לא לזכור שיש עולם ויש חיים מחוץ לחוג השיר, אשר עוטף אותי בעצב ובחום, בצער, בדמעה, ובשלווה של התרפקות על געגוע לא ידוע, שיוצא ושב אל תוך נפשי מתוך השיר.
—————————————————————————————————
איפה סלבדור? סלבדור היא עיר הבירה של מדינת באהיה, על חוף האוקיינוס האטלנטי בברזיל. לבאהיה הביאו הפורטוגזים את העבדים השחורים לעבוד במטעי הקפה, בשדות הטבק וקנה הסוכר. לכאן הביאו העבדים את התרבות האפריקאית: את המוסיקה השחורה, את הקפואירה – אמנות הלחימה שפיתחו האפריקאים בברזיל, ואת פולחן הקנדומבלה, שהוא תוצאה של מפגש ארוך בין דתות מקומיות אפריקניות, הדת הקתולית ואמונות אינדיאניות מקומיות.
וגם – בסלבדור – אני לא "סבתא בת ששים", כאן כן שורקים לי ברחוב…. 🙂 בסלבדור יש, תמיד, בכל פינה, איש שעושה לי עיניים…. מחזר, מבטיח הבטחות.. וזה נחמד!!! כי מה אכפת לי – בעוד שעה כבר לא אהיה שם – אך החיוך נשמר
