מה הודו מבטיחה – ומה היא מקיימת – לאזרחים שלה.

YafaKfir_India_nashik_02_resize
מתפללים לטוב, בנאשיק, קומבמלה 2015

גם אני מתפללת….  וגם אני מתפללת.

החלפת ברך מלאה.  מתפללת בלילה לבן, בבית חולים אסותא בחיפה,  ויש לי מחשבות על כאן ושם וזכרונות מהודו.
כאן, עם רגל חתוכה וחבושה בלי עצמות בברך, עם תותב מתכת ורגל ומחוברת מחדש – אני שמחה להיות אצלנו בחיפה, אסותא, קופת חולים מכבי, עם הרופאים והרפואה – שלנו.

YafaKfir_India_nashik_09_resize
מרחוק באים, לובשי לבן, לטבול במים הקדושים. נאשיק, קומבהמלה 2015

בהודו זה אחרת. הרפואה אחרת  – ואין הזדמנויות – מלבד התיירים. בכל מקום אני היא ה"ארנק המהלך" – מקור תקווה במקום מה שהמדינה אינה נותנת.

אני זוכרת: בדרך למומבאי ישב מולי רואה חשבון. הוא מתבונן בי בסקרנות – עד שהשיחה זורמת. .
הרכבת ממוזגת וצנועה, פשוטה עד עוני ודלות החומר.   רכבת יקרה באופן יחסי. סביבי המעמד הבינוני הגבוה. זה שיכול להרשות מיזוג אויר בחום הכבד.

נאשיק, עולם לרגל לקומבהמלה
נאשיק, עולם לרגל לקומבהמלה

הוא   – רואה חשבון, הגון מאד ומנומס, ומגשש בזהירות: מנחש על פי התוויות שעל התיק שלי שאני מישראל.
אני מחייכת. הוא מתקרב.
אני מראה לו צילומים – הוא מתרגש ומתענין מאד, איזו הזדמנות.  הוא מתמצא, יודע, ושואל. ובהחלט מבין את הקונפליקט, ומכיר את מחיר הדמים, והוא ממש בצד שלנו

YafaKfir_India_nashik_05_resize

הרכבת משקשקת והדרך ארוכה מאד. אתו אני לא דואגת. הוא יגיד לי מתי לרדת , ואכן – כשהגענו הוא קם עם התיקים, יורד אתי מן הרכבת,  שומר עלי בהמולה  ולא מרפה עד שאני יושבת בתוך מונית שהוא בחר בשבילי, אל שדה התעופה אל הטיסה לגואה.
המונית גרוטאה, החלונות פתוחים, והפח חבוט.
הנהג הוא  SIKH וכדרך הסיקים חובש  כובע בד שחור גדול קלוע רצועות רבות לארך, וזקן קלוע מתחת לסנטר.
תגיעי למקדש הזהב? הוא שואל, כאילו במקרה, וכבר מוציא ומנפנף לי בצילום דהוי של הילד שלו, והנה הסיפור מגיע – תאונה, אסון,  לפני שנה נסע הבן לאמריצר ונפגע מרכבת דוהרת. לא, הממשלה לא עוזרת לו, הכל הוא משלם – אולי אני יכולה לעזור במשהו?

וכך מיד, בהודו כמו בהודו, אני הופכת שוב למשאבה של כסף. הפעם הוא זה שלוחץ לי כפתור ההפעלה.

הבן שלו, היתה לו תאונה, הוא מרוסק, בתי חולים עולים לו ים של כסף…אולי, גברת… קצת…. כמו תמיד קשה לי לסרב. אני לא יודעת מה נכון לי לעשות. לתת? אולי זה סתם סיפור? בהודו  זה קורה תמיד – ובאמת – המצוקה בכל מקום.

הסיפור שלו נשאר לי בראש שלי – כחומר למחשבה.

YafaKfir_India_nashik_04
מראה נפוץ בכל מקום: נכה קשה, מתנייע בעגלת יד מכנית, ואני. נאשיק 2015.
YafaKfir_India_nashik_06_resize
אנשים מן השורה, מומבאי, הודו

בעיני זו הודו. לא השאנטי, הויפאסאנה הנירוונה והקורסים שמלמדים את הזרים בדאהראמסאלה. ההזדמנויות הנפלאות לצילום מסחררות אותי, הכל זמין וזול ונהדר והאכל משגע. אמריצר זוהרת בזהב… הכל נפלא בהודו. בשבילי. תמורת כספי.
אבל – בשביל ההודים, התושבים של המדינה,  הודו מספקת מים מטונפים עם מחלות, לשתות, ושום סוג של ביטוח רפואי. המשטר מושחת, רקוב, של עשירים מעטים ורוב גדול של עניים מרודים, ואומללים שהעוני מוריד אותם לשפל המדרגה, הופך אותם לקבצנים שבורי גוף ונפש בארצם.
זה מה שקובע בעיני.

אני אמשיך לבוא להודו, כמובן. זו ארץ נהדרת.
לנו.

YafaKfir_India_nashik_01_resize
התפילות – עוזרות, כך לפחות אומרים כולם…..

 

כשאין חיסון - אפשר לשים כיסוי לבן על הפנים...
כשאין חיסון – אפשר לשים  לילדים כיסוי לבן על הפנים…

אני שמחה להיות אצלנו בחיפה, אסותא, קופת חולים מכבי, עם הרופאים והרפואה – שלנו.

השארת תגובה

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד