בתיר, בית"ר. מקום לתום.

שמו חסן, הוא כבן ארבעים, והוא המתנה שלי במעבר לירושלים: חסן עשה הכל בדירתי החדשה, עם חיוך גדול, ויושר ומקצועיות. וכן, הוא פלשתינאי.
כשאמר שביתו בכפר הפלשתיני בתיר – נזכרתי מיד בביקור של קורס מורי דרך  שנת 1985. זה היה לפני שחיי היו לעיי חרבות, עם מותה של יעל בתי הצעירה בפיגוע חבלני.
זה היה לפני סוף העולם שלי.

ביקרנו אז בבית"ר הקדומה. כמעט אותו השם. הערבים שימרו אותו.
במיוחד זכרתי את מערכות המים החקלאיות, את הברכות ואת התעלות שהדהימו אותי  אז ביופיין וברמת ההשתמרות שלהן.
בתיר

תבואי לבקר – אמר לי חסן. ואני – כדרכי, באתי. כמובן.וגם הבאתי חברים טובים אתי.
לא כל מי שהזמנתי בא. הרוב נשארו בבית.

כן, חלק מחברי לא רצו להצטרף. זה שטח בי של הרשות הפלשתינאית, ומה זה אומר בדיוק? וזה מסוכן? ולמה לך להסתבך? חסר לך לאן לטייל? הם לא רצו, וגם המעטים שהצטרפו היססו הרבה, והתלבטו. אני לא התלבטתי. פשוט סמכתי על חסן. וגם רציתי להביס את הפחד, את האימה, שלא תשלוט בי.

מדירתי החדשה בגילה אני צופה היישר אל גדר ההפרדה, בתי העיר  בית לחם בקירבה רבה, המואזין קורא ועל האופק – ההרודיון.  מחלוני אני צופה אל כל המלחמות  .

הביקור בבתיר החזיר אותי היישר לימי הבית השני, אל החיים הפשוטים , היפים. חיים קרובים לטבע.

אני יודעת שזה רק חלום. גם אז היו חורבן, כאב, ומלחמות…. אבל המציאות בבתיר מספרת את סיפור החיים הטובים.

במציאות שלנו זה קשה אפילו לחלום: להשקות את הירקות במי מעין, לאכול אוכל ביתי פשוט.
בעזרתו של חסן – חווינו זאת, מעט, ליום אחד. וגם התארחנו  אצל משפחה  של חברים, פלשתינאית, שבאמת רוצה רק לחיות ולגדל ילדים ולהתבגר אל תוך השקט..

ויופי מסביב. כמו שצריך להיות. הבדל חריף בין שכונתי, גילה, עמוסת בטון אספלט ובנינים רבים – ובתיר – פיסה של חיים בטבע.

ראינו נשים יורדות אל חלקת הירקות, מגרפות ועודרות מכוונות את מי המעין לתעלות.
אחר כך אכלנו  ארוחה גדולה עם חברים, יהודים ופלשתינאים. יחד. היה לנו יום יפה.

ובסופו – הפקתי ספר מתנה למארחים שלנו, עם צילומים. אפשר לחיות גם ככה. אפשר. אפשר.

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד