שנת 2015 -מאז קרו דברים רבים בהודו ובחוף פאלולם: זו החוויה שלי מאז.
חוף פאלולם הוא הפשוט בין החופים של גואה, הודו, על הים הערבי.
אין בו אף RESORT מפואר. ואני הגעתי אליו בהחלטה של רגע: מנוחה, זה מה שרציתי.
חיפשתי שקט בין המסעות, רוגע בים החוויות המסחררות שהודו מעטירה עלי כמו גשם נדבות מזה חדשיים: גשם חוויות חם, רטוב, צפוף, מאד מציף.
כשהתייעצתי אמרו לי שזו לא העונה המתאימה לגואה: חם מידי, אבל אני
לא רציתי לוותר. אני עקשנית, ידעתי בדיוק מה אני רוצה..
החלטתי וקניתי כרטיס טיסה, ואחרי שהתבלבלתי משפע החופים והאפשרויות ואתרי הנופש מרובי הכוכבים – באתי בלי להתכונן ובלי מקום מוזמן.
וכך – משדה התעופה, בלילה, נהג מונית צעיר ואני נוסעים לבד לבד, בחושך הכבד, בגשם סמיך ובכביש מתפתל בהרים, ואני חושבת בליבי – איזו פסיכית, הרי אמרו לך שזו לא העונה.
חיפשנו לא מעט עד שמצאנו: חדר על הים. בבקר זה מה שראיתי.
אמיתי ולא חלום. עדר של פרות על קו המים. מיד הרגשתי שאני במקום טוב.
על החוף סירות גדולות מעץ, ללא מנוע. משוטים פשוטים . רק מעץ וחבלים. זו מציאות אחרת, זה ברור. אף פעם לא ראיתי זאת לפני.
באתי לגואה בלי תכנית – וכמו תמיד- הכל קרה באופן נהדר.
אשה אחת, מאד מהודרת ונעימת סבר ניגשה אלי בבקר השני לשהותי בחוף.
היא שאלה, ואני עניתי. שוחחנו, והיא הזמינה אותי לארוחת צהריים עם הבני משפחה שלה….. אכלנו יחד, בישיבה על הרצפה, בידיים, כמו ההודים. הצחקתי את כולם כי לי נפל האורז על המכנסיים….
כל היום חגגו התושבים את הפולחן שלו, וגם המארחים שלי: היכו בתופים ושרו, ושרו, שירים ארוכים ושמחים, ומחאו כפיים בקצב. שירי הלל לאל שתמיד עוזר, לאל הכי אהוב, שכל ההינדים סוגדים לו. ואני שרתי אתם.
גאנשה האל, כשהיה ילד, מספרים המארחים שלי, אנשי מומבאי , היה יציר כפיה של אמו, פארוואטי, רעייתו של שיווה, מהחשובים באלים,. הוא יצא לנדודיו והיא הלכה להתקלח, ומן האבק שעל גופה יצרה לעצמה בן זכר, ילד חכם, שלא יהיה לה משעמם. היא העמידה אותו לשמור, שלא יפריעו להתקלח… ואז, פתאום בעלה, שיווה חזר ממסעותיו, הוא רצה להיכנס הביתה, והתעצבן כשהבן עצר אותו בגופו – הוא בכלל לא ידע מי הילד החצוף הזה…..והעיף לו את הראש. לא, הוא לא ידע שזה הבן של האשה האהובה שלו….. פארוואטי כמובן רתחה, הוא – כמובן – חשוב היה לו לרצות אותה – יצא לדרך ובעל החיים הראשון שפגש, הפיל, שימש לו מקור לראש חליפי לילד…..
כן. בכל הרצינות הם מספרים לי, חברי הטובים, המשכילים, העירוניים והאמידים את הסיפור על גאנשה.
אני מקשיבה וחושבת – בעצם למה לא? אם נשיקה למזוזה משפרת את הסכוי שיקרו לי דברים טובים, ואם באמת עם ישראל חצה את ים סוף בחרבה וקיבל את המן מן השמיים בסיני, ואם יש אל שאינו נראה אבל אכפת לו מאד שלא אוכל עוף בשמנת – אז למה לא גאנשה? סיפור יפה, פסלון מקסים, וחג שמח לכל המשפחה ההודית שנאספת לאכול ביחד, לשמוח, וגם מזמינה אותי לסעוד אתם
אתם בערב יצאתי אל החוף – שם התודעתי באופן קרוב מאד אל האל האהוב על רבים כל כך, גאנשה (GANESH)
גַאנֶש (וגם גַנֶשַה) הוא אל האחראי על מכשולים והסרתם וגם על רווחה, שגשוג והצלחה בעבודה.
במשך כל הלילה הייתי כאן, על חוף היום – יחד עם כל אנשי הכפר. שהגיעו בגלים גלים.
ככה מקובל: בסוף כל הטקסים והחגיגות – הפסל העשוי טיט מוחזר לטבע: אל גלי הים. נשטף ומתמוסס ונעלם.
איש איש, הגבר של הבית בכל משפחה, מבקע בסכין גדולה אגוז קוקוס . את הנוזל השקוף הוא נוסך לפני האל, על החול, ועל רגליו של גאנשה. אחר כך הוא מבקע באותה סכין קישוא גדול לשניים ומניח את שני החצאים משני צדיו , וכולם שרים אתו. ומצלצלים בפעמונים.
מפשיטים את גאנשה מכל מחלצותיו – הפרחים, הנרות, וביחד, כל המשפחה הולכת בשירה גדולה ומחזירה אותו אל הים, למים, לטבע. ממחזרת את גופו בחזרה לחומרים מהם הגיע.
הרבה סמלים, שירה, וזיקוקים פרועים. מפוצצי קרום התוף של האזנים. די מבהיל, וגם – אי אלו נצוצות גדולים צרבו לי את המכנסיים….
תום, איש סקוטי בהיר בהיר לבוש בגדי כותנה הודית לבנים יושב שעות ליד המחשב שלו. הוא מספר שיצא ממומבאי, שם הוא גר ומשם הוא מנהל חברה קטנה לייעוץ בעניני אמנות ואומנות הודית, כדי לברוח מן הפיצוצים והרעש של החג. הוא שכן שלי בחדר הסמוך – ואומר לי שכעת יש רק מעט סירות של דייגים בים בגלל המונסון. האויר – בגואה, כמו בהודו בספטמבר – חם לח ומהביל.
בבקר – הפתעה! קמתי בשעה מוקדמת, סתם כי בא לי, ולהפתעתי ראיתי דייגים ורשתות…
הבקר אפלולי עדיין, סירות, ועל החוף, והדייגים – מושים את הרשתות. עובדים בחבורות.
לכולם רגליים רזות, חזקות, גרומות, כל שריר וגיד בולטים. שחומות וחזקות. ואני בולטת שבעתיים, לבנה, ולא גרומה בכלל, רכה…..
מושכים, הרשתות כבדות. זוגות זוגות הם תוקעים רגליים בחול והולכים לאחור.
להפתעתי הרשתות כמעט ריקות. מעט מאד דגים. לא נראה שמישהו מתרגש מזה….
הנשים, עומדות ומחכות, הקערות על המתניים. כולן בסארי צבעוני….. אחר כך ראיתי אותן יושבות על הדרך עם הקערות, מוכרות את הדגים…..
דייג אחת מצא דג עם עוקץ מסוכן, ארסי, והוא פורק אותו מן העוקץ בעזרת הרשתות….
דייג אחר מציע לי שייט על הנחל. למה לא, אני אומרת, ומיד יש לי סירה פרטית ושייט, חסון וגם סימפטי, שמקפיץ אותי באמצע לחדרי כי נגמרה לי הסוללה במצלמה, והוא זורק נתחי דגים למים –
העופות מזנקים פתאום מאי שם, הרבה עופות….
וכך, מחוץ לעונה, בחוף פאלולם בגואה בזמן הכי לא מתאים תבוא לגואה – יש לי לעצמי את כל הטבע. נחל. מים, ושמיים, ועופות. ושקט בעיקר. וים. וחול. ודייגים.
וגם היה שם איש אחד בן גילי, בין כל הצעירים.
שאלתי את הצעירים מי הוא…. HE IS AN OLD MAN….. ענו לי, וחשבתי לעצמי שגם אני OLD WOMAN שמתרוצצת עם המצלמה בין הגלים והעופות והשמיים…..
לא רציתי להיות בשום מקום אחר! 🙂
