מיאנמר – ילדה שמחה ושיר ועצב ושמחה

בעיר PAYAY הלכתי ברחוב. אמה קראה לי – בואי לצלם את הילדה… בילינו שעה קלה בצילומים וצחוק. האם היא  בחורה צעירה, ואילמת.
אצלי תמיד השמחה מתערבבת בעצב. אמא ובת שוברות לי את הלב.
אמא אילמת זה קשה לחוות. והילדה – ילדה קטנה עם תרנגולת משמחת אותי. כל כך שמחה,
היא – שמחה במה שיש. וגם אני שמחה במה שיש… זה ענין של החלטה.
רוב הזמן. לא תמיד. אבל – לומדת לשמוח במה שיש ולזכור תמיד את הטוב.
אין שום דרך אחרת לעבור את מסלול חיי.  לכאוב וגם לשמוח במה שיש.

וכך – כתבתי במילות השיר, מתוך לבי:

הכי טוב שאפשר

היא בלבי,
והיא איננה. קיים מאד הכאב.

הולך ובא. מראה של ילד מעורר אותו.

מראה של נערה.

קירבה בין אם לבת: בנות ואמהות עוברות בדרך
להן קירבה וצחוק, ולי הבכי.

אני הולכת ובוכה,
ספוגה בצער.
כמו צעיף גדול.
שקוף.
עוטף אותי הצער, חונק אותי.

כופה עלי לנשום בכח ולדעת:
לא הכל מובטח
יש קצה לאושר.

אני רוצה למות אתה, וגם לחיות.
לחיות עם אחותה, בתי. עם נכדותיי. זו משפחתי.

לחיות עם האהוב באנשים. האיש שלי.

הוא כאן, תמיד, כמו עוגן, כמו תמרור, כמו דגל מתנופף אל על.
הוא כאן לומר לי בואי, ונחיה, ולא נמות.
נחיה הכי טוב שאפשר.

למרות הכאב הצער והבכי.
למרות המוות והשכול
והגעגועים.

המוות והשכול הם כאן תמיד, בצד הטוב.

הם נוכחים בחלומות אותם צריך לטרוח ולטוות,
ולהגשים.

לחיות ביחד עם הצער,
הכי טוב שאפשר.

עמירם סימון, האהוב באנשים, האיש שלי, בעלי, החבר הכי טוב שלי, נפרד מן החיים בחורף 2013. חמש שנים של אהבה. שלוש שנים של נישואים. שנתיים מחלה קשה ואהבה גדולה.

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד