חלק ב: הרפובליקה הדומיניקנית – הגברים הלטיניים והאשה שנוסעת לבד

דיירי החוף ואני – או איך זה לטייל, אשה לבד – באמריקה הלטינית

קמתי מוקדם, ומן הבקר, במיטה עם המחשב, עסקתי בענייני.
כבר אכלתי ארוחת בוקר, ועוד מעט  ארד לים ללכת על החול וגם לשחות.
דיירי החוף קוראים אלי תמיד – ABUELITA, כי כשהצגתי את עצמי פה ושם (תמיד יש מי שמתעניין באשה לבנה שהולכת לבד בבגד ים על החול…. תמיד יש הבטחה למשהו, אולי….  והדומיניקנוס לא מתייאשים. כל זמן  שהאשה הזו בשטח יש סיכוי, למשהו…) אמרתי שאני ABUELA  (סבתא) וכך נדבק בי הכינוי. כן,  הם תמיד קוראים אלי בעליזות, מניפים יד לברכה ומציעים פלחי אננס, רום, וכל מה שגבר יכול להציע לאשה……

YAF_0891

הגוף שלי עייף, וגם הנשמה. אני מרגישה זאת, הצטברות של שנים של נתינה בלתי פוסקת. הזנחה של כל מה שהוא אני. השיא היה בהתמסרות בשנות המחלה  של עמירם, והחיים סביבו עם כל המשתמע. יודעת שאי אפשר לתקן את זה ברגע, ביום, גם לא בשבוע. עכשיו אני רוצה רק לצוף. להיות, לא לעשות דבר מעבר לנחוץ, לרצוי, לאהוב עלי.

אני הולכת כאן כל יום לאורך המפרץ, על החול הרך, זה טוב לקרסוליים. זה טוב לנשמה הכלום הזה, אותו מפרץ כל בוקר…. אין שום דבר חשוב מלבד פשוט לרדת מן החדר אל החוף. גם לאחר מקלחת עדיין גרגרי חול דקים טבועים בעורי, והשמש, גם היא נותנת בי אותות. עורי שזוף אחרי שנים של לובן.

ישנתי, סייסטה מתוקה, וכשקמתי ראיתי במראה הגדולה אשר בחדר סבתא אדומה, עיניים אדומות, עור צרוב, שלוק…..   בליבי חשבתי, הגזמת, סבתא יפה.
את כבר לא ילדה. הנערות הדקיקות שחומות העור – זה לא את! את בת ששים ושתיים, תרגעי….
ובכל זאת. גם אחרי  הצהריים ירדתי שוב לחוף לפגישה שקבעתי עם JOSE. קבענו סתם לשבת מול הים ולפטפט.

זה מה שאני רציתי. לשבת מול הים ולפטפט דברים של מה בכך.
אבל הוא לא מרפה, כדרך הגברים הלטיניים, ותוך כדי שיחה -מגע קל על גב היד, על הכתף, ומדי בפעם זרק את מילים כמו  BESO (נשיקה), QUERIDA (יקירתי), ורמזים בלי סוף כמה יהיה לי טוב אם רק אסכים…..
הוא מנסה, כי מה יכול כבר להיות, החיים קצרים ויפים וכל אשה היא הזדמנות חדשה לגבר הלטיני….   וכמו שכאן אומרים: הנשים נשואות תמיד – אך הגברים הם רווקים לנצח. שמתי לב שאצלנו בארץ כבר איני נחשבת,  וגבר לא זורק אלי מבט. וכאן – אני מלכה… אם רק ארצה….

Sosua_ricardo_de_Jesus_46

כאן – תמיד מישהו  רואה אותי, שם לב לתנועותי    הכי אני אוהבת לצוף. בים, וגם בבריכה. אני צפה  על הבטן בבריכה, ומסתכלת בעיניים פקוחות (מבעד למסכת הצלילה) אל העומק: צל גדול, שלי, אפל, כהה, בין הזהרורים, בולט מאד בתוך הריצודים העליזים.

אדוות המים מרצדות על הצבע הכחול ש קרקעית הבריכה . כשאני מניפה ידיים ושוחה  – הזוהר מתפזר לכל הכיוונים כמו הילה של קדושים, גלים של אור קורנים ממני.  ועל הגב – אני מרפה הכל, ידיים ורגליים וכתפיים – וצפה לי בתוך השקט הכחול, מים ושמיים, ואין עולם. רק השלווה של בית המלון הזה שאליו התגלגלתי מי-בכלל-מבין-איך-זה-קרה שאני, סבתא יפה יושבת לי כאן מול הים שבוע ועושה רק כלום.
בים – מול השמיים הכחולים אני צפה בפישוט אברים, הים נושא אותי קלות למעלה ולמטה…. וכשאני פוקחת שוב עיניים – כבר הרחקתי ואיני יודעת היכן אני, ואיפה, בין השמשיות כולן השארתי את שקית הניילון עם הכפכפים הכתומים של CROCS.
זה רק נדמה לי שאני לבד.
. איש אחד אשר ראה אותי נכנסת מכוון אותי בחזרה אל השקית ובה המכנסיים, החולצה, והכרטיס המגנטי לדלת החדר ובקבוק של מים.  זהו כל רכושי כאן על החוף. זו רק אני, ואף אחד בכלל אינו יודע. בדיוק היכן אני..
זה רק נדמה לי שאני לבד.

אני שואלת גבר שעומד בצד הרחוב: איפה קאסה מארינה, ימינה או שמאלה?  עיניו, שכבר לכדו אותי בקצה הרחוב אומרות לי כבר הכל. הוא מתרגש, הוא מתלהב, הוא שמח, כל מה שתרצי, בייבי, כך הוא אומר לי.

בייבי…. המלצריות והבארמנים מכנים אותי MI AMOR, וכך גם חברים חדשים שהיכרתי כאן….  זו שפת המקום. כולם מדברים כך כאן כך. כאן קוראים לי MAMA (אמא) ,  QUERIDA   (יקירתי) ועוד ועוד. אבל בייבי….. זה חדש, וגם מצחיק, וגם נחמד, וגם עושה לי טוב בלב, מודה ומתוודה.
הוא נוגע קלות באמת ידי וידו השניה כבר על הכתף שלי.
הוא גבוה, שרירי מאד, חייכן, לבוש לבן וגם אדום ויש לו משקפי שמש נוצצים, ושיניים לבנות צחורות, ובעיקר חיוך מ-ה-מ-ם.
בייבי, כך הוא מכנה אותי, עוזב מיד את בן שיחו ומלווה אותי עד פתח המלון, ידו נוגעת במתני, גופו האתלטי מתנועע בגמישות וכולו מחמדים.
YOU SOY UNA ABUELA, (אני סבתא)  כך אני מסבירה לו כשהוא מנסה למכור לי, מיד, SCUBA  DIVING.
אולי,  אני אומרת לו. בעצם למה לא, אני אומרת לו ולעצמי מיד, נבהלת מעצמי. מה פתאום  SCUBA DIVING, מה פתאום בכלל אני שוקלת SCUBA DIVING… בגילי…
אני כבר סבתא, כך אני אומרת לו.
הוא מחייך ומחייך, גם אני מחייכת. אודה – זה נעים.
לללא לללא ללללא – הוא משיב מיד, מתורגל מאד:  את לא סבתא, זה לא יכול להיות !!! הוא טופח על ברכו וצוחק, ומשכנע גם אותי. קצת. כאן את צעירה, יפה, הוא אומר….  אנחנו אוהבים כאן מאד מאד נשים כמוך….   נסי אותי!! כך הוא זורק בתוך חיוך גדול ועיניו כבר מתרוצצות למעלה ולמטה, למעלה ולמטה. כן – שלושים שניות בערך, זה מה שלקח לו להציע לי…. זה לא יפה לכתוב…. כולו סביבי…..
אני, תודה לאלוהים, צועדת לידו שלוה, לא מתבלבלת. רק טיפה. שמחה בבטחון שיש לי, שמחה ומחייכת, זה נעים הרי אמרנו…  והוא מתרוצץ סביבי…. אולי ניפגש מחר, בייבי? אני אהיה כאן, את תבואי?

ככה זה כאן: כאן כל אשה זרה, ולבנה, ודווקא זו שאיננה צעירה מאד היא הזדמנות.

גם עיניו של מרינו מתרוצצות על גופי, כשאני בבגד ים.
אני צועדת את צעידת הבקר על החול. נפגשנו על החוף, כשביקשתי ממנו (הוא מפזר בבוקר כסאות מפלסטיק לטובת התיירים). לשמור לי על השקית עם המשקפים הכפכפים ועוד זוטות. גם הוא מחמיא לי, איזה גוף יש לך!!! כך ישר על ההתחלה, מלווה במבט בוחן, הוא מסביר לי כמה אני צעירה וחסונה ומקסימה, ומספר לי תוך כדי על הילדה בת הארבע שהוא מגדל. בהתנדבות. לא, הוא לא נשוי לאמא שלה, הוא רק חבר שלה…..   אולי אני רוצה לראות אותה? CHICITA חמודה, ולי הוא כבר קורא MAMITA… וכבר מציע לי שהיא תהיה כמו הנכדה שלי… ועיניו מתרוצצות, למעלה ולמטה… בוחן את גופי, את הסיכוי לעסקה שאולי תהיה כאן… מי יודע…. אולי תצא מזה תמיכה כספית   …. אולי יותר….

3 תגובות
  1. חווה לינדן הגב

    לילה 01:50
    סיימתי כרגע לקרוא על חופשתך הספונטנית בסנטו דומינגו.
    נכבשתי ע"י הכנות שלך,על הדרך בה היטבת לתאר את עיר הנופש,הדמויות ובעיקר את עצמך.
    ההתחלה עצובה אך ככל שהתקדמת עם הסיפור התיאורים נעשים יותר אופטימיים
    תודה יפה,נהניתי
    לילה טוב

  2. עינת מעוז הגב

    יפה אהובה,
    הכתיבה שלך נגעה בליבי , חדרה לכל תא ותא. נזכרתי איך גם אני כשהתאלמנתי בגיל 47 לקחתי את עצמי בעצמי למחוזות בלתי נודעים.. הכתיבה החיה שלך החזירה אותי לשם. למבטי הזרים.. לחופי הים. לחוויית האומץ להתגבר על הכאב בנסיון להמתיק את החיים. לזה התכוונתי כשאמרתי השבוע בהרצאה.."ידע לא עושה הבדל"..לדעת שאפשר לטייל בעולם לבד גם כשאת סבתא.. לא מוציא אנשים מהמקום המוכר והנח. גם כשאנחנו יודעים שצומחים מלמטה..זה קורה רק כשהדברים נוגעים בבשר ..
    תודה יפה ,על השיתוף החי והביטוי מלא העוצמה בה את מביאה את סיפור חייך. את השראה.כבר אמרתי?

  3. חנה רובל הגב

    יפה. קראתי מרותקת את עלילותייך/ימייך ברפובליקה. נחושה, עצמאית, סקרנית ,בעלת יכולת מדהימה בחיבור לאנשים באשר הם.
    את כתבת את עצמך, עבורי זה: בית ספר לחיים.
    שנה טובה ומאתגרת.

השארת תגובה

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד